החג השנה ממש מעיק עלי

האמת היא שיש כמה דברים שחשבתי שכבר יהיו מאחוריי לפני שנכנסים לעוד גוש זמן חסר הגדרות וחסר מסגרות בו אני נדרשת להנפיק מתוך עצמי תקווה וסדר כלשהו עבור הילדים שלי.

חשבתי שנוכל כבר לעבור דירה, חשבתי שהילדים שלי כבר יסתגלו למסגרות חדשות, חשבתי שפרויקט חדש שלי כבר יהיה חי ונושם…וכל אלו עוד לא ובכל זאת אני אפגוש בחג אנשים ואצטרך לענות על שאלות של ׳אז מה עם….׳ ולהיפגש עם מבטי עיניים שבודקים איפה אני באמת והאם האנרגיה שלי תואמת את המילים שיוצאות לי מהפה.

ואני אלבש חיוך, כי חיוך הוא קוד הלבוש של החגים, כי אם אעטה על עצמי כל הבעת פנים אחרת, אז כולם יתהו מה קרה ובגלל שבאמת של הדברים לא קרה שומדבר אז גם אין לי איזה סיפור לספר, ולכן בהיעדר החיוך שלי הם ישלימו סיפור בעצמם ואז הרושם שלהם ממני יישאר חקוק להם בראש עד החג הבא.

אין לי כוח לכל אלו, ולכן אני אלבש את החיוך ואבלע את המועקה שעולה לי מזה שקצב הזמן לא תואם כרגע את הציפיות שלי.

אני הרבה חושבת על זמן לאחרונה. בלימודים שלי במרכז לוהאריה ענתי, המנחה שלי, שאלה שאלה שלא עוזבת אותי: ׳באיזה זמן את מבלה הכי הרבה זמן?

האם את מרבה לבלות בעבר: מתרפקת על מה שהיה, רוטנת על דברים שנעשו.

או שאת מטיילת לך בעתיד: מדמיינת את מה שאת רוצה שיקרה, מפחדת מתרחישים שונים

או בכלל נשארת בהווה: נוכחת במה שקורה עכשיו ופועלת כדי ליצור בתוך הזמן.

במקרה שלי רוב הזמן יש בתוכי סלט כאוטי של העבר והעתיד שעושים ביניהם הורדת ידיים ומייצרים כל מיני יצורי כלאיים של כלבים מעורבים שדורשים מלא תשומת לב.

אבל ברגעים הקטנים האלו בהם אני מסכימה להתייחד עם ההווה, קורה משהו אחר.

נשבעת שזה לא בגלל כל הקלישאות שנאמרו על להיות ברגע הזה וכל הניואייג׳ והשיט הזה, באמת בחוויה האישית שלי גיליתי שגם כשההווה מכיל מועקה כמו שיש לי לגבי הערב הזה ממש, וגם כשהוא מכיל מתיקות כמו בימים אחרים, יש בו משהו שקט, פשוט, תקשורתי. ההווה מרגיש לי כמו שותף עם ידיים בלתי נראות שמזמין אותי לרקוד, והעבר והעתיד הם כמו שודדים שמוכרים לי אשליות ממכרות שמרגישות כאופיום להמונים.

הכי קל לי להרגיש את זה כשאני עושה דברים שעוקפים את השכל שלי למשל כשאני רוקדת או שרה. אתמול למשל הייתי במסיבה של חבר, ועשיתי עם עצמי משחק עם עיניים עצומות כאילו אני רוקדת עם ההווה. הושטתי את הידיים לצדדים והזזתי אותם בעדינות מצד לצד, מדמיינת שהנה אנחנו יוצרים עכשיו ביחד משהו. לא הייתי על כלום נשבעת, אפילו לא על כוס יין : ) יש בהסכמה להיות באמת בהווה, גם אם רק לכמה דקות, משהו פלאי, לא צריך לקחת כלום. אני עושה צעד, ההווה מחזיר לי בעוד צעד, אני יוצרת משהו, ההווה מחזיר לי במראה ומראה לי מה קורה במציאות בעקבות היצירה שלי. זה כמו ילד שמגלה לראשונה ציור על קנבס שהוא רוצה לצייר עליו צורות, ובטעות מקשקש על כל הדף ומגלה שנדרשת לו עוד מיומנות כדי לקרב בין תיכנון לביצוע.

חיים שלמים אנחנו לומדים ליצור על הקנבס הזה של ההווה, לוקח זמן להגיע לרמה של דיוק כזו בה כשאנחנו רוצים שתהיה שמש נצייר שמש, וכשאנחנו רוצים שקיעה, נדע להשתמש בסגול, בכתום, בצהוב וקצת כחול. זה דורש סבלנות, אמונה, הכלה של רגשות מורכבים לעיתים כמו מועקה, אכזבה, עצב, פחד… אבל בשביל זה הגענו לפה- ללמוד לצייר בתוך הזמן.

אז לשנה החדשה אני מאחלת לנו לעוף על ההווה בפשטות, גם כשיש מועקה. זאת המשמעות של שנה טובה בעיני.

נרקיס.

‍