בין הדמעות של מסי לדמעות של היולדת

‍אתמול בשיחה עם חברה לא הפסקתי לשאול שאלות על המשחק בין ארגנטינה לאנגליה.

אני אמנם בכדורגל לא צופה, אבל אני סאקרית של רגעים מרגשים ולכן רציתי לשמוע הכל על כולם ובעיקר על מסי כמובן. חברתי היא רגשנית לא קטנה, כמוני, אז היא נהנתה לספר לי לפרטי פרטים את מה שקרה מול אנגליה וכדי להעצים את החוויה היא גם תיבלה עם מה שקרה לפני כמה שבועות במשחק מול מצריים. כשהזכירה לי את הרגע במשחק ההוא בו מסי בכה, גם אני דמעתי.

אמנם אני לא מבינה בכדורגל אבל אני בהחלט יכולה להבין מה זה אומר לתת את כל מה שיש לי בשביל הדבר שהכי חשוב לי בעולם ואת החסד שיש בלהצליח גם לקבל אותו. הרגעים האלו הם רגעים של פלא, כי לכולנו כבר קרה שגם כשנתנו הכל ועשינו הכל ׳נכון׳ עדיין לא קיבלנו את הדברים שאנחנו רוצים-זה הרי לא לגמרי בשליטתנו.

גם לכדורגלן הכי מוכשר שחי כיום בעולם זה ברור שרגעי הניצחון האלו הם מחוץ לגדר הרגיל, שחייב להיות מעורב בהם גם קסם - והקסם הזה מעלה לי דמעות בעיניים.

כיאה לשיחותיי עם חברות, במוחינו האסוציאטיבי מיד התגלגלנו לנושא שיחה אחר לחלוטין: שיתפתי שלא ישנתי בלילה כי הילדים העירו אותי, היא דיברה על איזה מטורף זה כמה הילדים שינו לנו את החיים וכמה הלידות שינו לנו את כל הגוף ואז אני נסחפתי לדבר על הלידה האחרונה שלי, שקרתה במהלך המלחמה עם איראן. חברה שלי לא הכירה את סיפור הלידה, וכבר ציינתי ששתינו רגשניות, אז היא שאלה אותי לפרטי פרטים על הרגעים הדרמטיים בהם הייתי שעתיים בפתיחה מלאה ולא רק ש-יער לא יצאה היא גם לא היתה במנח טוב באגן אז היה נראה שבכלל זה לא קרוב ואני הייתי בייאוש גדול. ״ואז...״ סיפרתי לחברתי ״היה רגע בלידה שבו קלטתי שהמיילדת מדברת על זה שיהיה צריך כנראה להתערב לי בלידה ובאופן שאני לא יודעת להסביר מיד דקה לאחר מכן יער פשוט נכנסה למנח הנכון באגן ויצאה בציר אחד ! היא כנראה גם לא רצתה שיתערבו לנו אז היא עזרה לי.״ הסברתי תוך כדי שאני מסתכלת על החברה שלי ואני רואה שעכשיו היא זו שדומעת.

ואז הבנתי שסיפורי הלידה שלנו הם כמו סוג של מונדיאל.

רק שלסבבי הלידות לא מחכים כל ארבע שנים, הן קורות כל יום וכל היום ומבטיחות ככה בינתיים את המשך הקיום האנושי (בקטנה).

כל לידה היא עוד חרוז בשרשרת הארוכה של השושלת שלנו, ויש אינסוף חצאי גמר וגמר ו׳מדינות מארחות׳.

וכיאה לרגשנית שכמוני, כמובן שהמשכתי ודמיינתי מיליוני אנשים צופים בלידות במסכים באותה הלהיטות בה אנחנו צופים כעת במשחקי המונדיאל: איצטדיונים שלמים של גברים ונשים שמריעים לפתיחה מלאה, שמשתאים מיולדת שבנס יצאה ללא תפרים, שמשימיעים אנחת רווחה ברגע שיולדת מוזרקת עם האפידורל שחיכתה לו ובמקביל גם שואגים כאריות עם היולדת שעושה זאת באופן טבעי.

ובסוף כל לידה הקהל דומע, כי הוא יודע שהתינוק נולד שלם ובריא לא רק בזכות זה שהיולדת בריאה, או עשתה נשימות או תנוחות עם הצירים. הקהל דומע כי זה ברור לו שמדובר באירוע מחוץ לגדר הרגיל, כזה שחייב להיות מעורב בו קסם. חסד שאין לתאר.

פעם שמעתי מישהו אומר שאם אנחנו באמת רוצים שתפסיק האלימות בעולם אנחנו נצטרך לדאוג לכך שכל אדם בעולם יסתכל לפחות פעם אחת בעיניים של יולדת בזמן מעשה הלידה.

עד אז, כנראה שגם להסתכל בעיניים של מסי עושה לנו משהו טוב.

שיהיה סופשבוע טוב של לידות טובות ובריאות, היידה ארגנטינה.

נרקיס

‍