הבת שלי שאלה אותי אם יש פה רעים‎

״אני לא מבינה איפה הוא..״ אמרתי כשחיפשנו את אלון בשדה תעופה (אנחנו מטיילים בחגים בפורטוגל). כשאגמי ראתה שאני לא בטוחה לאן ללכת היא (באופן שלא מתאים לה בכלל) נלחצה ואמרה:״אמא, אולי יש פה רעים?״  

מיד הסברתי לה שהכל בסדר אבל ידעתי שהיא פשוט קראה את המחשבות שלי, כי גם אני בדיוק חשבתי בדרכי שאולי יש פה ״רעים״, שאולי משהו לא צפוי יקרה ולא יהיה לי מה לעשות כדי לשמור עליהם.

אם אני כנה, תמיד במקום מסוים של המחשבות שלי קיימות גם מחשבות כאלו ובשנתיים האחרונות יותר מאי פעם. השילוב הזה בין מלחמה והורות לילדים קטנים הוא לא משהו… בכל לילה לפני השינה אני עוברת בחדרים שלהם ורואה אותם ישנים במיטה: תמימים ומתוקים. מחר הם יתעוררו לעוד יום חדש בו הם שוב יהיו ״אול אין״ על החיים ויצפו לחוויות מרגשות, מחר יהיה עוד יום בו הם ישימו עלי ועל אבא שלהם את כל יהבם שנכוון אותם ונשמור עליהם ונכין אותם לחיים..  

אבל אני יודעת בתוכי משהו שאני לא מספרת להם: בעולם משתנה כלכך, אין לנו באמת איך לעשות את זה.  

אני יודעת שמה שקורה עכשיו כל כך קיצוני וכל כך לא צפוי , וזה לא ייגמר גם כשתיגמר המלחמה.  אני כבר לא יודעת מה יותר יהפוך את העולם לכזה שאנחנו לא מזהים: בינה מלאכותית, מיחשוב קוונטי, חייזרים שהגיעו לכדור הארץ - או אולי נגלה שזה הכל אותו דבר: הבינה המלאכותית והמיחשוב הקוונטי הם החייזרים בעצם,  רק שה״פלישה״ שלהם לא נראתה כמו שדמיינו אלא אנחנו אלו שהעברנו ״להם״ את הניהול של העולם בהסכמה ומיוזמתנו…

למרות שאני אופטימית חסרת תקנה ומאמינה שהכל לטובה ב״סופו של דבר״, עדיין בכל פעם שאני חושבת על דברים כאלו כל המחשבות הרגילות שלי משתנות לגמרי, בעיקר ב-מה שקשור להורות:  למשל, בשביל מה זה טוב כל ההתעקשות שלי מולם כמו: לא להשתולל ולא לצעוק כשהם משחקים. כדי שיהיו מוכנים לעולם? אעלק..

או זה שאני כל הזמן מפצירה בהם ״להיזהר״..שלא ייפלו, שלא ייפצעו, שלא ייאבדו לי.. וואלה, כל הסיפורי זוועות האלו על דברים שקרו לילדים של אחרים - תמיד ההורים נזהרו, והפצירו- ועדיין דברים קורים.

נמאס לי מתעודות ביטחון שגורמות לי להרגיש שאני ב״שליטה״, כי אני באמת לא. יאללהההה לצעוק, להשתולל , לחיות… כנראה שהם אלו שצודקים ואני לא בכיוון.

ככל שהמציאות פה מסביב מקצינה, יותר בא לי להגביר את האש שלי,

יותר מתחשק לי להוריד שכבות של הגנה:

ללכת פה בעולם עם לב פתוח,

עם צחוק מתגלגל,

עם פ** רטובה,  

עם ידיים מושטות אל החיים שאומרות: הנה אני.

אין לי מושג מה קורה פה אבל ככה יצא ואני פה.

אם כבר - אז בכל הכוח. כמו הילדים שלי.

שבוע הבא אני מציינת 250 שבועות לניוזלטר הזה

וזה גם יהיה הרגע לפתוח איתכם שלב חדש

מרחב שבו אשתף את הסיפורים שאני לא יכולה לשים כאן

תצפו להזמנה.

אמן שיהיה סופ״ש עם פריצות דרך ושיבה הביתה,

נרקיס.  

‍