ימים של שקט?

בראשי מתנגן:״הנה הם באים ימים של שקט, אחרי הרעש הגדול והנורא״ ובמקביל מתפרצת השאלה - איזה שקט בדיוק?

כי גם אם לא היתה מרחפת מעל ראשינו הידיעה שבכל רגע הפסקת האש הזאת יכולה להישבר,

במובן מסוים כולנו כבר קצת נשברנו.

לא ברור אם כרגע זו עת לאסוף את השברים, או שזו העת למהר כדי להספיק את כל מה שניתן לפני שהסאונד המחריד של ההתראות והאזעקות יחזור לנהל את חיינו.

אני רוצה רגע להתעכב על פס הקול של המלחמות פה, כי זה לא עניין של מה בכך.

חוש השמיעה הוא הראשון שמתפתח ברחם והאחרון שמפסיק לפעול כשאנחנו הולכים לישון.

צלילים משנים את המערכות הביולוגיות שלנו באופן ישיר- רעש צורם ופתאומי מעלה את רמות הקורטיזול, הגוף שלנו מסתנכרן עם מקצב, כך שמקצבים מהירים מיד מעלים לנו את הדופק.

צלילים גם משפיעים על תדר גלי המוח, על הרגשות, על מצבי רוח והם מציפים זכרונות מרגעים ספציפיים בעבר.

בשבועות האחרונים בכל פעם ששמעתי אזעקה, מיד התחילה בתוך הבטן שלי מערבולת של אימה.

אצלי המערבולת ממוקמת בעיגול קטן מסביב לטבור: אמנם מדובר באיזור קטן בגופי, אך הוא בעל משקל סגולי גבוה כי הוא מכיל את כל האירועים בחיי אשר לוו בסאונד הזה.

תמיד כשנגמרים להם אירועי האימה, אני מטמינה בחזרה את כל הזכרונות עמוק בתוך הבטן. כך אני יכולה להמשיך לחיות ביום יום מבלי לזכור את המערבולת. מסתבר שהיא מבעבעת שם ומחכה, עד הפעם הבאה.

אתמול הסתובבתי בגינה עם הילדים שלי אחרי המסגרות שפתאום חזרו, וכל המתקנים היו מלאים, וכל ההורים היו מחוייכים ובירכו זה את זה לשלום. זה היה כאילו כולנו התעוררנו משנת החורף שלנו ועכשיו סוף סוף ניתן לצאת החוצה ולראות את החיטה צומחת שוב. הסתכלתי על הפנים של השכנים שלי והם כולם היו נראים לי לא דומים לעצמם: גם אלו שלא ראיתי חודש, וגם אלו שראיתי רק לפני כמה ימים.

זה היה כמו לפגוש אישה אחרי לידה, זו אותה אישה אבל היא בצד השני של מחילת הארנבת ועכשיו היא יודעת משהו שהיא לא ידעה לפני כמה ימים. ניהלנו שיחות חולין בגינה אבל תוך כדי בעצם בדקנו דרך שפת הגוף: הי, את עדיין כאן? הי, החזקת מעמד? הי, את מבינה מה קורה פה ? כי אני לא. ואם את מבינה, תעזרי לי להתמצא בעולם הזה עם החוקים החדשים והקצב המתגבר שלו, איך עושים את המעבר?

כולנו העמדנו פנים שאנחנו פשוט ממשיכים את החיים מאיפה שעצרנו אותם, בזמן שאנחנו בעצם יודעים שהחיים שהיו לנו פעם נגמרו, אין אותם יותר.

אני אגב, בכלל לא בטוחה בכלל שמדובר בחדשות רעות.

הנה הם באים, ימים של שקט.

שנינו כאן ביחד על ההר,

המים כבר ירדו ויש גם קשת

אפשר לקום, סוף העולם עבר-

עד המערבולת הבאה.

שנזכה להנות מסופשבוע שקט ונתחבר לדבר היחיד שיש לנו עליו שליטה, הכוח הפנימי שלנו. נצטרך אותו יותר ויותר.

נרקיס.

‍