הגיע הזמן שהילדים שלי ייקחו אחריות על החיים שלהם

הרבה דברים אני יכולה לסבול, אבל יש משהו אחד שאני לא יכולה להכיל וזה לראות את הילדים שלי קמלים.

במוצ״שׁ הקודם, אחרי שהבנתי שהמסגרות כבר לא יחזרו לפני פסח והרגשתי שאני לא יכולה להעביר אפילו עוד יום אחד בלנסות להעסיק אותם, החלטתי שהגיע הזמן לחלוק את הנטל על החיים של ילדיי-איתם. זה נכון שאני האמא שלהם, אבל בכל זאת, מדובר בחיים שלהם, לא שלי.

איך? התחלתי איתם טקס יומי שבמסגרתו יצרנו טבלה בה כל אחד מאיתנו (כולל אלון ואני) החליט מה הוא רוצה לעשות מחר וכתב או צייר את זה בתוך הטבלה (כל אחד בהתאם לגילו). הטבלה הזאת שינתה לחלוטין את איך שהשבוע הזה עבר ויש לי תחושה שהיא גם שינתה את חיינו כמשפחה.

דבר ראשון, הילדים שלי התחילו לתרגל את אחד הכישורים הכי חשובים בעולם-לתכנן. איך לברוא את המציאות שלהם בתוך זמן פנוי בהתאם לרצון שלהם.

לא רק שהלו״ז שלהם התמלא בפעילויות עליהם בחיים לא הייתי יכולה לחשוב בשבילם, גם כל התקשורת בבית השתנתה. כשאגמי בת ה4 באה אלינו ואמרה ״משעמם לי״ הפנינו אותה לטבלה(!): ״מה תיכננת?״ שאלנו. ואז היא נזכרה ובמקום להיות מונעת מתסכולים רגעיים, דופמין, התמכרות לסוכר כמו שקורה גם לנו המבוגרים, היא חזרה אל התוכנית המקורית של הרצון שלה. היא חזרה למה שהיא באמת רצתה לגבי היום הזה! בכל סוף יום, הם גם למדו לקחת אחריות על התיכנון אל מול הביצוע שלהם.

לא רק הילדים שלי הרוויחו, גם לאלון ולי זה עשה כל כך טוב, זה העלה את רמת התיכנון והכוונה שלנו לכל יום. וגם בתור משפחה זה הפך אותנו לערבים זה לזה, יום אחד השבוע שמעתי את לביא בן ה7 אומר לאבא שלו בן ה37:״תגיד, לא אמרת שאתה רוצה לעשות היום מוזיקה?״

נפשית- קיים הבדל ענק בין להיות בנאדם שמחכה שיבדרו אותו, שמחכה שהמלחמה תעבור או שהממשלה כבר תתחלף לבין בנאדם שזוכר שגם במצבים הכי קשים, הוא עדיין מחליט על חלק חשוב במציאות שלו.

בנאדם שמחליט שאם כבר לקחו לי כל כך הרבה מהחופש, אז על אחת כמה וכמה אני לוקח עכשיו את המושכות על הדבר היחיד שכן יש לי עליו שליטה, שזה מה אעשה עם הזמן שלי במסגרת המתנות שיש לי לתת וכל המשאבים שכן נותרו לי.

בתקופות כאלו קל לוותר על הדבר היחיד שניתן לנו, על הבחירה החופשית.

כולנו אומרים ״אין לי כוח, למי יש כוח ליזום עכשיו, למי יש כוח לבחור.״ אבל זה בדיוק ההיפך, זה דבר שנותן כוח! הדבר היחיד שנותן לנו כוח בתקופות כאלו זה להיזכר מה אנחנו כן רוצים ולהגשים את זה.

להיפך, למי יש כוח להיות פסיבי בימים כל כך קשים? קוסומו דווקא עכשיו, צריך לרצות, צריך לחיות, צריך לחלום ולהגשים.

אלו ימים שמקלפים אותנו מתחפושות: תוכניות נושרות מהיומן, מפגשים חברתיים מתבטלים, פרויקטים מקצועיים נדחים, נסיעות לחו״ל מתבטלות, בגדים יפים שאין לנו לאן ללבוש. ואז מה נשאר? נשארת האנרגיה שכל אחד מאיתנו נותן לעולם, המתנה שלנו, החתיכה הייחודית בפאזל שהיא אנחנו, שמתבטאת באיך שאנחנו ממלאים את הטבלה הזאת עם העיסוקים שלנו ביומיום. הטבלה הזאת היא ההגשמה שלנו פה בעולם. אותה טבלה היא ה״סרט״ האישי והפרטי שכל אחד מאיתנו כותב. הרווח מאותו ה״סרט״ הוא לא רק שלנו, הוא של כל הסביבה שלנו שכל כך זקוקה כרגע להשראה ול״סרטים״ חדשים.

בשביעי לאפריל אני מתחילה מחזור נוסף של ״חיה בסרט״. אתגר של ארבעה ימים במסגרתם מקבלים בהירות על השלב הבא של הביטוי והקריירה שלנו ומקבלים גם המון מוטביציה וכלים לפעול להגשמתו. האתגר הוא כמעט בחינם (דמי מחוייבות בלבד) ודורש רק חצי שעה ביום. בפעם הקודמת השתתפו מאות אנשים והתגובות היו מטורפות. בואו לכתוב את הטבלה, להפיק את הסרט שאתם רוצים לחיות בו, העולם המתפרק בו אנחנו חיים זקוק לסרטים חדשים עכשיו יותר מתמיד. כל התכנים מוקלטים, כל מה שצריך זה חצי שעה פנויה ביום.

ולמי שאין כוח להצטרף לאתגר, ממליצה לכם לפחות להתחיל בלכתוב כל ערב טבלה. היא משנה חיים.

שיהיה סופשבוע של בחירה בתוך הקושי,

נרקיס.

‍