הפעם הראשונה שלי

השבוע דפדפתי בתמונות ישנות בבית הוריי וראיתי תמונה שלי מגיל 16 שהזכירה לי נשכחות.

זאת הייתה הפעם הראשונה שאמרתי לא לאמדי (ברשותכם אני לא אסביר מה זה, מי שצריך שיעשה גוגל).

הייתי עם חברים בפסטיבל בדרום, את הירוק דווקא כן עשיתי בזמנו בכל מצב צבירה בו ניתן היה לצרוך אותו, והחברים גם היו גדולים ממני, וגם מגניבים ונכונים.

לצורך העניין, את כל שאר הדברים שהם עשו בחיים בתחומים אחרים דווקא כן עשיתי, החל מלבוש, סגנון דיבור והעדפות מוזיקה.

אבל היה משהו שונה ברגע הזה:

הם הכניסו אמדי למים שהם שתו והסבירו לי במה מדובר. ״רוצה לנסות?״

ואז הזמן קצת עצר.

אבל לפני שאני ממשיכה בסיפור, חשוב לי להדגיש שהפוסט הזה הוא בכלל לא על אמדי.

אין לי שיפוט על אמדי, אין לי שמץ של מושג על אמדי,אני לא יודעת על זה כלום.

הוא על הרגעים האלו בחיים בהם אנחנו נדרשות להחליט מי אנחנו נהיה אל מול דברים שאנחנו פוגשות בפעם הראשונה. ובתור נערות היו לנו מלא החלטות שכאלו.

למשל

האם אני מאלו שמקיימות יחסי מין עם בנים לפני החתונה?

ונניח שברור שכן, באיזה שלב? כשכבר אוהבים? או כשנפגשים בפעם ראשונה?

או למשל

האם אני שותה אלכוהול?

ונניח שברור שכן, לאיזה רמת אובדן חושים אני מעוניינת להגיע?

שכרות בקטע קליל ומצחיק? או עד שאני לגמרי מאבדת שליטה?

או למשל

האם אני עושה דיאטות?

ונניח שברור שכן, עד כמה רזה אני מעוניינת להיות?

רזה באופן סביר, או רזה כמו אידיאל היופי?

והאם אני מוכנה להרעיב את עצמי בשביל זה לגמרי גם אם זה אומר שתהיה לי סחרחורת לפעמים קרובה לעילפון או שאנסה לעשות מלא מלא ספורט בצורה שכבר תפגע לי בגוף? כי ככה אני עשיתי.

בתור נערה לא הבנתי את ההשלכות של ההחלטות שלי. לא הבנתי שאם אני ארצה לשנות הרגלים רעים זה ידרוש ממני מסת שריר רצינית של שנים על גבי שנים על גבי שנים. כמה זמן יכולתי לחסוך לעצמי, כמה כסף על טיפולים אם רק הייתי יודעת...

אז בחזרה לסיפורינו, באותו פסטיבל הגיע האמדי.

ואף פעם לא שמעתי עליו לפני זה, הם הסבירו לי שזה עושה אהבה, מלא אהבה.

ואני לא יודעת להסביר למה אבל איכשהו משהו גרם לי להגיד: ״לא בא לי״.

מאיפה האומץ להגיד לא כשכולם אמרו כן? אין לי מושג. לא מאפיין את הנערה שהייתי.

אבל מאז אמרתי לא לאמדי אולי מאה פעמים. היתה רק פעם אחת בה ניסיתי לנסות אבל אפילו לנסות כמו שצריך לא הצלחתי (זה כבר סיפור לפעם אחרת).  

למרות ש(כמעט) כולם עושים,

למרות שמרבית האנשים שאני מעריכה הרצו לי בהתנדבות שזה הדבר הכי טוב שקרה להם ואני פשוט לא מבינה, למרות שזה גורם לי להיחשב סחית או כל מיני שטויות כאלה של התיכון.

אבל שוב, הפוסט הזה הוא לא על אמדי. הוא על החלטות שאנחנו עושים לגבי דברים שאנחנו נחשפים אליהם בפעם הראשונה.

יש שם רגע בו חשוב להחליט מי אנחנו רוצים להיות ושווה לשים לב אליו,

שווה גם להסכים להיות בדברים מסוימים שונים לגמרי מהסביבה שלנו,

גם אם זה לא נוח, גם אם מעקמים עלינו את הפרצוף לפעמים.

בשלב מסוים חוסר הנעימות שבעניין, כל עוד אנחנו מתמידות בשקט בשקט להיות עצמינו, הופכת להיות נעימה מאד.

שיהיה סופשבוע שקט בו נהיה עצמינו,

נרקיס.

‍