הרבה אנשים שאני אוהבת עזבו את הארץ.‎

חלקם בגלל שתמיד רצו לגור בחו״ל, והמצב רק מהווה עבורם תירוץ,

אבל רובם בגלל שהם פשוט לא היו מוכנים להתרגל למציאות של מלחמה, והקשה פה הפך עבורם מ״מחשל״ לבלתי נסבל.

השבוע ספרתי והבנתי ש13 מהאנשים הקרובים אלינו עברו! מעגל ראשון! ועוד 8 נוספים שאני יודעת שבודקים על לעבור, וכמובן גם עשרות ששמעתי שעברו ממעגלים רחוקים יותר..

קשה להשיג נתונים מדויקים בגלל שלא כל מי שעובר לחו״ל מדווח על עזיבה- אבל הערכות גסות אומרות שב2024 עזבו בין 55,000-82,700 ישראלים את הארץ- שזה מספר גבוה משמעותית משנים אחרות.  

יש לאנשים רבים נטייה לעקם פרצוף על אלו שבוחרים לעזוב, זה נראה להם לא ערכי.

״מה, דווקא כשקשה עוזבים?״, ״אם כולם יעזבו מי יישאר?״ ״איפה אתם תומכים עכשיו בחזית או בעורף?״

אני אישית לא מתחברת לטענות האלו..

דבר ראשון אני לא חושבת שנכון למדינת ישראל להתנהג כמו איזו כת שמבטלת כל מי שלא מתיישר עם ערכיה: עצם זה שיש לנו תרבות אינדיבידואלית זה מה שאיפשר למדינה הזאת להיות מוקמת, לייצר מפעלים ולעשות היסטוריה בתחומים רבים. אם אנחנו נכפה פה תרבות של עדר, משהו בנו ימות כעם.

אבל הדבר השני והמהותי עוד יותר זה שאני לא מאמינה שכל מי שבוחר לעזוב עושה בהכרח את הדבר הקל והנוח יותר עבורו. זה נכון שכל פעם שיש פה אסונות לאומיים (והיו לא מעט כאלו בשנתיים האחרונות) הרבה מהעוזבים בטח קוראים את החדשות עם אנחת הקלה מסוימת, ואישור ש:״ עשינו את הדבר הנכון, מזל שעזבנו.״ אבל את מרבית הישראלים הגעגוע לארץ לא עוזב, מסרב לשחרר אחיזה.

בימים של אסונות לאומיים רבים מהם מרגישים דאגה לגבי האהובים שלהם, ותחושת תלישות בתור פליטים עם מציאות שקטה,

ובימים שקטים השורשים מגרדים להם בכל הגוף, קוראים להם לחזור הביתה, מזכירים להם שעל אף כל החרא אין באמת מקום אחר בו הם ירגישו בית, שפה הכי קל להם,  ש״רק מילה בעברית חודרת אל עורקיהם, אל נשמתם״- שאפשר לעזוב את ישראל, אבל אי אפשר לעזוב את להיות ישראלי ואפילו חלק מחבריי שיתפו אותי שהם מרגישים שהם ״מפסידים״ עכשיו רגע שלא יחזור בכינון שלנו בתור עם.

לפני כמה חודשים חברה שאלה אותי איפה עוד בעולם הייתי רוצה לגור בהנחה שאין שום מגבלות ( אין אנטישמיות, אין שאלה כלכלית, הכל אפשרי)- חשבתי וחשבתי ולא מצאתי. יש אינסוף מקומות שאני חולמת לבקר בהם, אפילו לשהות לתקופות ארוכות בשנה -  אבל מגורים? הכל היה נראה לי כ פשרה.

פשרה? לעזוב מדינה שנמצאת במלחמה, מתיחות פנימית, מיסים גבוהים ויוקר מחיה??זה האידיאלי שלי?

יכול להיות שאני פשוט מטורפת? או  שטופת מוח?  עיוורת מאהבה? כל התשובות נכונות?  

נראה שאני לא היחידה: גם מספר העולים והחוזרים לארץ גבוה משנים קודמות: ב2024 ישנן הערכות שחזרו לארץ 23,000-30,000 ישראלים ושעשו עליה בערך 30,000 יהודים.

עם ספטמבר הלועזי הגיע איתו חודש אלול העברי, ומיד הרגשתי שינוי באוויר. קראתי על המשמעות של התקופה - חודש של חשבון נפש, סליחות, חיבור מחודש וחידוש התחייבויות. וכך יצא והימים האחרונים שלחו אותי להתחייב מחדש לבית שלי בישראל: להיות פה חלק מהיצירה, מהסיפור החדש, מהפיתרון. ההתחייבות הזאת לא כרוכה בשיפוט עבור מי שעוזב, או בסימון מי שנשאר פה כ צודק או ערכי יותר- גם אני כמו כולנו לא יודעת מה יהיה מחר-  אבל אם המציאות תחייב  אותנו להיפלט פה הלב שלי יישבר.

אני ממשיכה לבחור לגור פה כי אני אוהבת את המקום הזה בכל עצם בגופי, כי פשוט ככה בא לי.  

זמנים היסטוריים.  

שיהיה סופשבוע שקט ושיחזרו כבר כל אלו שלא יכולים לבחור לחזור - נרקיס.

‍