היא אמרה לי: מעכשיו...לתמיד‎

היא: “מעכשיו, בכל פעם כשאת צוחקת – תאספי תוך כדי פנימה את שרירי רצפת האגן.”

אני: “בכל פעם?”

היא: “כן.”

אני: “עד מתי?”

היא: “לתמיד…”

אני: “זה משתפר בהמשך?”

היא: “האמת שבגיל המעבר זה מחמיר…”

“יחסית ללידה שלישית את במצב מצוין,” היא מוסיפה.

“יש צניחה, אבל היא קלה… הורמוני ההנקה ממילא לא מאפשרים שיקום מלא כרגע… הגוף נפתח, איברים זזו, יש לזה משמעות…”

שישה שבועות אחרי לידה, אני עוברת בין פיזיותרפיסטית, אוסטאופתית, גינקולוג. הפעם זה מרגיש פחות כמו בדיקות שגרתיות, ויותר כמו “ספירת נזקים”.

לא כי הלידה היתה חריגה, אלא כי בלידה אחרי לידה אחרי לידה – המערכות צוברות עומס. ואם לא חיזקת תוך כדי, בשלב מסוים כוח הכבידה עושה את שלו.

שחיקה של מערכות לא קורית ברגע אחד. היא מצטברת.

ובכל זאת – הרגע שבו אנחנו שמים לב אליה, הוא תמיד חד וכואב.

אני פותחת חדשות – וכל הכותרות משדרות “דרך ללא מוצא”.

לא רק בגזרה הביטחונית; גם במערכת הבריאות, בחינוך. אפילו קראתי השבוע שאולי תיכף תהיה בעיה באספקת הלחם, כי החברה שמובילה אותו הודיעה שהיא מפסיקה מיד.

כמו גוף שמוזנח.

כמו עסק שעשה טעויות כלכליות.

כמו בני זוג שכבר לא מתקשרים.

כך גם מדינה – כשהיסודות מתחילים להיסדק, יום אחד משהו פשוט קורס.

ברגע אחד מאובחנת מחלה.

ברגע אחד עסק מכריז על פשיטת רגל.

ברגע אחד אחד מבני הזוג מבקש להתגרש.

וברגע אחד… גם מדינה יכולה להגיע לנקודת אל-חזור.

הרבה אנשים מדברים על תקומה.

הם בונים ובונים, מקימים מגדלים שאמורים להציל את המצב.

אבל אולי תקומה היא לא רק בבנייה.

אולי קודם צריך לספור את הנזקים, להכיר בהם, אפילו להתאבל עליהם.

ואולי – כמו עם רצפת האגן – אנחנו צריכים לאסוף את עצמנו בכל צעד, מעכשיו ולתמיד, כדי שהצניחה לא תחמיר. אולי דווקא זה, הצעד הראשון של התקומה.

שבת שלום, נרקיס.

‍