כשדמיינתי את סוף העולם

‍כמה מחשבות על תקופות קיצון ואיך הן משפיעות עלינו:

כשדמיינתי את סוף העולם הנחתי שאהיה ערוכה:

מוקפת באנשים אבל מנותקת מה״גריד״,

עם דרכים מתוחכמות להגן על עצמי פיזית

ולאפשר לתודעה להמשיך לעוף גבוה ולהתרחב,

להיות רואה שאינה נראית אשר יכולה להמשיך לנוע במרחב

כמו איך שהסבים שלנו ברחו מהנאצים - רק בחללית.

אבל דווקא הקורונה תפסה אותי לא מוכנה.

אולי זה תמיד הקטע עם רגעים אפוקליפטיים, הם פתאומיים ובלתי צפויים.

בסגר הראשון גרתי בלב העיר עם בעלי והבן הפעוט שלנו.

הדירה היתה יקרה מידיי וקטנה מידיי,

השכנים שלנו היו דומים לי מידיי,

וכולנו היינו עבדים מידיי:

ניזונים מהחדשות, מהמסיכות, ומשליחי הסופר שהביאו לנו את המצרכים מבלי שהסכמנו שהם ייכנסו הביתה וכמובן שחיטאנו כל פינה בדלת כניסה לפני ואחרי איסוף המשלוח.

בטיולים הקצרים מחוץ לבית פחדתי מאנשים שהלכו לידי ברחוב.

הזמנתי דרך חבר 50 מסיכות במחיר מציאה של 500 שקל ״לפני שייגמר״ שהוא ייבא מאפריקה.

אני לא רוצה לחשוב על כמה מתווכים גזרו קופון בעסקה הזאת על הפאניקה שלנו.

חרדה-שיטת השיווק הטובה בעולם .

כהרגלי בתקופות קיצון, אני שתיתי כל פיסת מידע שקיבלתי.

אבל בעיקר, מה שהכי הזין את הייאוש בימים של הסגר הראשון היתה האכזבה.

התאכזבתי מעצמי שככה אני מגיבה,

שזו המציאות שסביבי כרגע,

שאלו הם האפשרויות.

שהנה העולם נחצה ונכבש על ידי פחד ושליטה, ואילו אני תקועה בלב המטריקס.

איך אצא עכשיו? איפה תא הטלפון שיביא אותי לעולם הגלולה האדומה? הוא עוד קיים בכלל?

אחרי כמה שבועות התאפסתי.

אני לא יודעת אם זה כי התרגלתי למצב, או שנחנקתי מהחרדה של עצמי.

התחלתי להתחבר לכל מיני זומים רוחניים, לתת הרצאות, להקים קהילות וירטואליות ולהחליף אנרגיה חיובית עם אנשים. זו גם היתה התקופה שאזרנו אומץ לעשות משהו שחלמנו עליו שנים- לצאת מהעיר!

באופן דומה, התקופה הזאת של המלחמה הבלתי נגמרת הזאת מעוררת אנשים.

לצד האובדן, הכאב, הייאוש הנורא, ואולי אפילו ממש דרכם- אנשים מתחברים לעצמם.

הם בוחרים בחיים אמיתיים יותר, הם רוצים להתרכז במה שחשוב.

קצב הכותרות כל כך קיצוני שקשה כבר להבין מה אמיתי ומה פייק, מה חלום ומה סיוט.

אולי בגלל זה הרבה אנשים מחליטים עכשיו שאם הכל כל כך מזויף, לפחות שבחייהם יהיה אמיתי,

שאם על כל כך הרבה אין לנו שליטה, אז לפחות שביומיום נשכיל להשתמש ביכולת הבחירה שניתנה לנו.

נושבות רוחות של סוף העולם אבל עבורי הוא מסמל את סוף הזיוף, את סיומה של תקופת השקרים, והטיאטוא מתחת לשטיח.

השאלה, איזה עולם מתחיל במקומו? וזאת שאלה שמופנה לכל אחד ואחת מאיתנו, ומה שנצליח לעשות עם הניצוץ שמעבר לחרדה.

שיהיה סופשבוע שקט, נרקיס.

‍