כולנו בלי מכנסיים לפעמים‎

״אהההההההההה״ שמעתי צעקה של בהלה - גבוהה ממש. פאק, היא לא נעלה את הדלת!. 

בשירותי המטוס התגלתה לפניי אישה (להערכתי) בשנות ה30 לחייה-ללא מכנסיים וגם ללא תחתונים. הדיילת ואני הסתכלנו אחת על השניה במבוכה תוך כדי שהיא טרקה את הדלת שהפעם היא זכרה גם לנעול. 

לקח לה כמה דקות להשלים את הפעולה שבגינה הגיעה לשירותים, וכשהיא יצאה היא פשוט חייכה אלינו כאילו כלום לא קרה. אחרכך אני נכנסתי במקומה, ואחריי הבאים בתור.

כמו בכל טיסה- עשרות אנשים ביקרו בתא השירותים הזה, וכולם עשו פחות או יותר אותו דבר. 

זה מזכיר לי שלפני כמה שבועות, עשיתי רצף של סטורי באינסטגרם בו הודיתי לחברות היקרות שלי שביקרו אותי במהלך חופשת הלידה. אחת התמונות היתה ממסאג׳ זוגי שחברתי הזמינה לנו, תמונה מקסימה רק שבגלל שהיא הייתה אחת מתמונות רבות וקטנות שהופיעו בתוך קולאג׳ שהרכבתי, לא שמתי לב שראו לחברתי חלק קטן מהפיטמה. אחרי כמה דקות שהתמונה הייתה באוויר,  מישהי מהעוקבות שלי הסבה את תשומת לבי, וכמובן שמיד מחקתי את התמונה והתנצלתי בפני החברה. לצערי הרב,כמה מאות מהעוקבים שלי כבר הספיקו לצפות בזה לפני שהורדתי. 

מה קרה עם זה אחר כך? שומדבר. מה כבר יקרה עם זה? 

הרי כולם יודעים שיש לה ולכל אישה פיטמה, 

כמו שכולם יודעים שנשים הולכות לשירותים להתפנות, 

ושכשהן עושות את זה הן מורידות גם את המכנסיים וגם את התחתונים..

עולם כמנהגו נוהג ואין חדש תחת השמש-

אז חשבתם פעם- למה בעצם אנחנו כל כך מתביישים? 

ומה המחיר שאנחנו משלמים על הבושה הזאת? 

הבושה מוזכרת כבר בסיפור הקדום ביותר על אדם וחווה, כשהם אכלו מפרי עץ הדעת ואז גילו משהו שלא הכירו קודם — את עצמם.
"ותיפקחנה עיני שניהם וידעו כי עירומים הם." עד אותו רגע הם היו כמו שני תינוקות ולא היתה שום נפרדות ביניהם לבין כל שאר חיים. הספיק רגע אחד בו הם ראו את עצמם מבחוץ כדי שיתחילו להתבייש. 

הבושה מצד אחד מסמנת את המעבר שלנו מתמימות לבגרות: היא מאפשרת לנו לחיות בחברה אנושית ולהרגיש גבולות, לכבד פרטיות ולהתחיל להגדיר את הזהות שלנו. אבל מה קורה כשהיא מתחילה להשתלט על מי שאנחנו? 

בעולם שבו אנחנו חיים היום, הבושה הפכה לאחד הכוחות החזקים ביותר שמעצבים את ההתנהגות שלנו. אם פעם היא היתה שומרת עלינו כדי שנדע לחיות בתוך קבוצה, היום היא כבר פחות מגינה עלינו ויותר כולאת אותנו. היא גורמת לנו להסתיר את מה שבאמת חי בנו, פראי, פגיע ופשוט אנושי. 

אל תבינו אותי לא נכון- זה לא שהייתי רוצה שנחזור לתמימות התינוקית בגן העדן של אדם וחווה. אני רוצה משהו טוב יותר מזה! בצד השני של הבושה מחכה לנו משהו הרבה יותר שווה: לא אופוריה שמגיעה מחוסר מודעות, אלא מרחב שבו כבר הסתכלנו על עצמינו-הכרנו במי שאנחנו-הרגשנו את הבושה והסכמנו להמשיך ללכת בעולם בכל זאת! מרחב בו זכינו לפגוש את עצמנו ופשוט הסכמנו להיות מי שאנחנו. 

אני מחכה לרגע בו נפסיק להתבייש לא בגלל שאנחנו תמימים - אלא בגלל שאנחנו מקבלים את עצמנו ואז גם באמת נקבל את עצמינו תרתי משמע. נקבל את כל מה שיש לקבל מעצמינו. 

 בכל פעם שאני מתביישת (ואני מתביישת…) אני נזכרת שזה פשוט סימן לזה שאני בת אדם אשר צריכה קשר, אשר רוצה להיות שייכת. ואז אני גם נזכרת שיש לי עכשיו רגע של בחירה, יש לי שער לבחור באומץ להיות מי שאני ולהראות עוד ממי שאני, ובכך להסכים לראות גם עוד אצל אחרים. 

ולכן תמיד ששואלים אותי- איך את לא מתביישת? אני עונה- בטח שאני מתביישת, אבל אני עדיין נכנסת בשער- יחד עם הבושה. ובכל פעם אני מתביישת פחות ופחות. וזו ההזמנה שלי אליכם לבוא ולהיכנס לספרייה החיה — מרחב של סיפורים שמעוררים אותנו לזכור מי אנחנו באמת, ולהיפגש אחד עם השניה באמת. 

מוזמנים לבוא גם אם אתם מתביישים.  

שולחת אהבה גדולה גם לכל החלקים שמתביישים, אלו ימים של חזרה לעצמנו. 

 נרקיס.

‍