על לרדת מהעץ

השבוע הייתי צריכה לקחת את הבת שלי לבדיקה בבוקר. התעוררתי מוקדם כדי לשים את הבכור בבית ספר, ואז יצאתי לדרך בשיא הפקקים. איתי באוטו היו: תינוקת בת שלושה חודשים וילדה בת 3.5. המכוניות לא זזות וכל הדרך יער, התינוקת, בכתה בקולי קולות, עד שבאיזשהו שלב היא התייאשה ונרדמה מהבכי של עצמה (לא נעים.) בערך בשלב הזה, 45 דקות לתוך הפקקים, ו10 דקות לתוך התור של הרמזור האחרון לפני שנוכל להגיע לקליניקה אליה קבענו תור לפני ארבעה חודשים- קיבלתי מהם טלפון.

הם: ״הי נרקיס, מה נשמע? זה מהקליניקה״

אני: ״כן אני עוד מעט מגיעה אליכם״

הם (מדברים ביניהם): ״אה, היא כבר בדרך״

אני: ״מה קרה?״

הם: ״פשוט הבודקת נתקעה עם האוטו, אנחנו לא נוכל לקבל אתכם הבוקר, צריך לתאם מחדש.״

אני: ״מה זאת אומרת? אני חייבת את התור הזה.  זה ממש לא מתאים לי, תמצאו פיתרון.״

הם:״אין לנו פיתרון, זה קורה , טעות אנוש..נתקעה עם האוטו. נקבע מחדש.״

אני: ״לא יכול להיות שככה מודיעים לי. אני מבקשת לדבר עם המנהל.״

הם:״אני המנהלת, אני מציעה שפשוט נקבע תור נוסף״

אני:״ אני לא מוכנה לקבוע תור נוסף, וזו התנהגות ממש לא מכבדת, אלך למקום אחר. תודה ושלום.״

הם:״שלום.״

מיד צלצלתי לבעלי לספר לו מה קרה ואז הוא הזכיר לי שאנחנו מוכרחים שהבדיקה הזאת תתקיים עד סוף החודש אז ניסיתי לקבוע את התור במקום אחר, אבל אף קליניקה אחרת לא ענתה לטלפון.  בשלב הזה הבנתי שאנחנו נמצאים בחודש שאי אפשר לקבוע בו כלום- כי ראש השנה, כי יום כיפור, כי סוכות…  

התייעצתי עם אמי והיא מיד אמרה לי:״נו מה הבעיה?, תדרשי מהקליניקה שביטלה לך שיתאמו לך תור אחר דחוף לספטמבר, הם יעשו את זה בשבילך אחרי הביטול של הרגע האחרון״

אני: ״אבל אמא,  אני לא יכולה״

אמי:״למה?״

אני:״כי אמרתי להם בהחלטיות ועצבים שאני לא אקבע איתם יותר. אז איך עכשיו אני ארד מהעץ?״

כמובן תוך כדי שאני אומרת את המשפט הזה הבנתי שברור שהדבר ההגיוני לעשות הוא להתקשר בפייסנות ולקבוע איתם.. אבל אפילו יותר הגיוני בפעם הבאה זה פשוט מראש לא לטפס על העץ, כדי שלא אצטרך לבזבז אנרגיה על לנסות לרדת ממנו.

בתור טיפוס עקשן אני מטפסת הרבה על עצים. ניהייתי כבר מוגלי מרוב שאני מבלה עליהם, נדיר שאני מוכנה לרדת מהם גם בשביל השוחד הגדול ביותר..וכשאין לי ברירה, אבל ממש אין ברירה, אני יורדת מלאה בבושה.

כי איזה מין אדם אני כשאני יורדת מהעץ?

האם המילה שלי לא שווה כלום?

האם העצבים שלי הם לשווא?

האם העקרונות שלי הם אשליה?  

גם הבכור שלי התחיל לטפס על העץ בשנה האחרונה, וכבר כמה פעמים שניסיתי להסביר לו שזה לא כדאי, תסמוך עלי אני יודעת - זה לא מייצר חיים טובים..יש מקרים נדירים שמצדיקים את ההתעקשות אבל ברוב הפעמים שווה שתרד מהעץ. תוותר. זה כדאי- אתה רק תרוויח.

החודש חגגנו אלון ואני עשר שנות נישואין ולכבוד זה ביקשנו מהורינו לתת לנו עצות לחיי נישואים ארוכים ומאושרים. ארבעתם ניסחו לנו בצורה שונה את אותה העצה:

תוותרו. תתפשרו אחד בשביל השניה, תתרכזו כל אחד בעיקר באיך לשמח את האחר- ואז תראו שזה מסתדר ושניכם תהיו מאושרים. במילים אחרות- תישארו שניכם על האדמה במקום לטפס על העצים מלכתחילה.

אני חושבת שאת העצה הזאת כדאי ליישם על כל מערכת יחסים (לא רק בזוגיות) ועל אחת כמה וכמה במדינה בה אנחנו חיים- בין הקבוצות השונות, כי כרגע נראה שאנחנו מיליוני אנשים וכל אחד על העץ שלו.

*כמעט 250 שבועות בהם אני שולחת את הניוזלטר הזה, ובקרוב אכריז על משהו מרגש שיאפשר לי להציע עוד עבורכם הקוראים, המסע שלנו יחד עומד להתרחב, ואני מתרגשת לחלוק את זה איתכם בקרוב. *

לקראת ראש השנה אני מאחלת לנו שנה שבה נראה אחד את השניה, ונלך אחד לקראת השניה עוד ועוד.

שתהיה שנה טובה

נרקיס.

‍