אמא, הם אמרו לי שאני לא יכולה לשחק איתם

כשהבת שלי הצטרפה למשחק של ילדים גדולים ממנה בקיבוץ, היא רצה איתם עם לחיים אדומות וחיוך מרוח על רחבת הדשא תוך כדי שהם עשו חילופי תפקידים במחבואים ותופסת. לא עברו עשר דקות עד שהיא רצה לכיווני מתייפחת בבכי. צבע פניה קיבל כעת קונטקסט אחר ותוך כדי שהושטתי לה את ידיי ומילמלתי ׳מה קרה׳, חיפשתי סימנים של מכה. הבת שלי אוהבת להשתולל, כנראה נפלה. אבל אחרי שהצליחה להסדיר את נשימתה גיליתי שהמכה שהיא קיבלה היתה בליבה הרגיש.

׳אמא, הם אמרו לי שאני לא יכולה לשחק איתם.׳

שקלתי לרגע להתערב כי אני הראשונה להתערב בשביל ילדיי, כנגד כל מדריכי ההורים שמנחים אחרת, אבל הפעם עצרתי את עצמי. זה הגיוני שהם אמרו לה לא לשחק איתם, רחבת הדשא מלאה בילדים שגדולים ממנה ב3-4 שנים. למה שהם ישחקו איתה? זה זמן משחק, לא זמן בייביסיטר.

אם כך, נשארנו עם הדחייה, אמרתי לעצמי והתחלתי להיות מוצפת מהמחנק המוכר הזה בגרון.

מה תעשה ילדה כשהיא מקבלת את המסר של ׳את לא מספיק טובה ומעניינת כדי שנרצה לבלות איתך את הזמן שלנו׳?

הרי מבלי שאסביר לה, בגיל 4 הילדה כבר יודעת היטב שהיא יצור חברתי שזקוק לשייכות כדי לשרוד, ולמרות שאת חלק מהילדים האלו היא לא תראה בחיים, האמיגדלה שלה מאותת ׳הצילו! סכנה! לא רוצים אותי!׳

הרי הילדה הזאת היא אני, היא את, היא מה שכולנו מרגישות (ומרגישים) מידיי פעם.

כן, אני יודעת, דרך זה אנחנו עוברות את הדרך הבלתי נמנעת של לא להיות תלויות באישור האחרים, של לאשר את עצמנו, של להפוך להיות א.נשים עם סנטר.

אבל למה היינו חייבות להיוולד עם חור הזה בתוך הלב שמחפש מילוי חיצוני?

למה לא נולדנו כבר מלאות? מדוע נגזר עלינו לעבור את הדרך המתישה הזאת של ללמוד לאהוב את עצמנו באמת?

38 שנה אני על כדור הארץ ועדיין אני לא יכולה לשאת סצינות של דחייה.

לא כשזה עלי, לא כשזה על ילדיי, וגם לא כאשר אני נאלצת להיות זו אשר דוחה את האחר.

שמישהו יעביר סצנה

או יכסה לי את העיניים

או יעיף לי את המועקה מהגרון

או יעשה עדכון גרסא למין האנושי ויעיף מאיתנו את הפיצ׳ר הזה.

אבל עד אז מה שאלמד את בתי,

זה שהדחייה הכואבת מכולן,

היא הדחייה שלנו את עצמינו,

והיא גם זו שמובילה ללבד האמיתי היחיד שקיים.

אני אספר לה שהחברות הזאת שלי עם עצמי היא חדשה יחסית,

שרק מאז שיש אותה אני יכולה להיות חברה אמיתית עבור אחרים,

הרי לפני זה הייתי עסוקה בזה שחבריי ימלאו לי את החור ולא בלראות אותם באמת.

וגם אגיד לה שאני לפעמים מתחרטת על כל השנים שעברו להן מבלי שבאמת הייתי איתי,

ושתדע שיש א.נשים שהגיעו לגיל 80 וטרם השקיעו בקשר הזה החשוב מכולן,

ושכדאי לה להתחיל להתאמן ולטפח אותו כבר בפעם הבאה שקורה לה כזה דבר, ואין את אמא שתחבק,

שתחחבק את עצמה ותזכיר כמה שהיא נהדרת.

שנעשה זאת כולנו.

אם את רוצה להשקיע בקשר שלך איתך, מוזמנת להצטרף לקבוצה המהממת שנרקמה למסע שלנו ׳חיה בסרט בגוף מלא׳ שיוצא לדרך ב13.10 וממשיך למסע הגשמה קבוצתי של חודש. פרטים נוספים כאן.

גמר חתימה טובה ושנסלח לעצמינו על כל הפעמים בהם נטשנו עצמינו בעבר, 

נרקיס.

‍