מה נשאר מאיתנו כשאין לנו כוח לתת?‎

בתחילת השבוע חטפתי וירוס שביממה הראשונה שלו שיתק אותי לגמרי. 

הכל כאב לי: בשרירים, בגרון, בראש המתפוצץ. 

בישיבה, בעמידה ובשכיבה- עצם הקיום שלי היה כרוך בסבל. 

לפנות בוקר אחרי לילה מועט שינה, התינוקת שלי סימנה לי שאניק אותה. הייתי בהלם.  

אני בקושי חיה, איך אני אמורה לתת עכשיו משהו למישהו? 

יום למחרת כבר קמתי על הרגליים. מרבית הסימפטומים נחלשו, אבל הדאון של המחלה נשאר. 

אני זוכרת את זה מפעמים קודמות של שפעת, העצבות מתנחלת בגוף לכמה ימים. 

קראתי פעם את ההסבר: הכימיקלים שהגוף מייצר במהלך המחלה מורידים את רמות ההורמונים שאחראים על אנרגיה ושמחה. אבל בזמן אמת אני לא רואה הסברים, אני רואה רק את העצב הזה. 

העולם של היום הוא מקום קשוח לאנשים עצובים. 

״לא לבעלי לב חלש״ כמו שאומרים. 

אני אפילו לא מדברת על פוליטיקה או על המצב הספציפי בישראל.

אני מדברת על התרבות. 

אני במרפאה. 

על מסך הטלוויזיה הדלוקה במסדרון מרצדים פרצופים מוכרים, כל אחד זורק מסר עטוף בחבילה של 2-3 מילים. קצר מספיק כדי שהצופים לא יאבדו.

באינסטגרם אנשים שונים מסבירים לי מה זה ה6-7 הזה של הדור הצעיר. 

טרנדים שמתחלפים אחד אחרי השניה, מתמקמים לאנשים מהר במוח, לא משאירים רגע אחד שקט. 

הכל בקיצורים, ראשי תיבות. 

קוראת עיתון כלכלי. 

כל כותרת מעצבת ב4-5  מילים דעת קהל. חברה הצליחה, חברה נכשלה. 

אני מכירה חלק מהצוותים. הם נותנים את כל מה שיש להם כל יום. 

בכותרת אחת הם ממליכים, באחרת הם עורפים את ראשם. 

עולם הכותרות הקצרות. 

פרסמתי משרה אצלי, קיבלתי לא מעט פניות.  

גם אני מוצאת את עצמי בהתחלה קוראת בריפרוף את מה שכתבו. 

מחפשת מילות מפתח שאני מזהה בקלות, שלא אצטרך להפעיל יותר מידיי את הראש. 

אין לאף אחד זמן. על כל אחד שואלים- מי זה, מה הוא יודע לעשות, מה יוצא לי ממנו.

עולם של עטיפות.  

קיבלתי השבוע גם כמה הודעות מאנשים שביקשו ממני דברים. 

גם אני מרבה לבקש דברים מאנשים, אבל בימים בהם אפילו ההנקה הרגישה גדולה עלי, כל בקשה נראתה לי מופרכת. לא, לא, לא- פיזרתי לכל עבר. ראיתי כמה התרגלנו לסמן אנשים כטובים או רעים לפי עד כמה הם נענים לצרכים שלנו. מי אנחנו אחד עבור השניה כשאין לנו ערך חיצוני לתת? האם אנחנו בכלל קיימים? 

מי יישאר כשאין מוניטין? כשהכל רדום וחלש ולא מתפקד? 

עולם הכותרות הקצרות, העטיפות, ראשי התיבות. איזה עולם מעייף. ההיפך הגמור ממנו- הוא מה שאמיתי עבורי.  

אני רוצה להיאחז בתובנה הזאת חזק, כי עוד יום יומיים כשתנוח עלי שוב השמחה והאנרגיה אני רוצה להשקיע אותן בחוכמה. אני לא רוצה לפזר אנרגיה בעולם העטיפות. 

השבוע בספריה החיה עלה סיפור על מה שנשאר מאיתנו ברגעים שהעולם רועש ומהיר, ואנחנו חלשות ואיטיות. אם זה קורא לך, בוא.י 

שיהיה סופשבוע שנתמקד בו במה שחשוב באמת, ושרק נהיה בריאים. נרקיס

‍