מצאתי משהו שלא התכוונתי למצוא…‎

השבוע מילאתי טופס שקשור לחידוש הויזה לארצות הברית.

באחת השאלות הם רצו לוודא שלא ביקרתי ברשימה מסוימת של מדינות אחרי מרץ 2011, אחת מהן הייתה קובה.

זכרתי הרבה חוויות מהטיול לקובה, רק ברח לי האם התרחשו ב2010 או ב2011.

עם האמריקאים אני לא מעוניינת להסתבך, אז נברתי עמוקות בתיעודים הדיגיטליים של חיי כדי למקם את הטיול על ציר הזמן. 

אז פישפשתי בתמונות, התכתבויות מיילים וקטעי יומן אישי מאותה תקופה. 

מולי השתקפה תמונה של אישה צעירה ( בת 23): רווקה, פעלתנית ביותר, שמקדישה את כל זמנה ומרצה כדי להבין מי היא בעולם הזה, כדי ליצור איזה עיסוק קוהרנטי שמבטא את רעיונותיה המשונים. 

לא חשבתי עליה שנים… מה לי ולה? 

קראתי על סמינרים של מנהיגות, בחלקם השתתפה, את חלקם אירגנה עם מרצים חיצוניים. 

קראתי על ארגונים חברתיים, אחד מהם אני יודעת היום שהתפתח לארגון שפעלה דרכו יותר מעשור, אבל שניים נפלו כמו שהם קמו בברירה הטבעית של החיים. 

קראתי התכתבויות עם שותפים ושותפות שניסתה לגייס, עם חלקם עבדה אבל רובם  היו מפגש רגעי שנשכח. 

קראתי מחשבות שכתבה לעצמה- עם חלומות ענקיים, ותקוות גדולות, וציפייה שהכל יתגשם מאד מהר. 

קראתי גם על הבילבול שלה, על הפחדים, על האכזבות וההשפלה.

נרקיס של לפני 14 שנה. שכחתי ממנה לגמרי…את כל מה שהיא עשתה בשביל שאני אוכל להיות איפה שאני היום. 

כמה פעמים היא הגיחה לעולם עם רעיונות גדולים ותמימים, כמה בדידות והתעלמות חוותה בשנים הראשונות של מסע היזמות.

כמה לא מובנת הייתה: את הזויה, את לא קשורה, מה שאת עושה לא חשוב וגם לא פרקטי- לכי תעשי משהו רגיל. 

ואני נזכרת שלפעמים היא בכתה, ונזכרת שהרבה התמודדה גם עם חוסר ביטחון. 

אבל היא בכל זאת המשיכה… אין לי מושג מאיפה שאבה את האומץ…

אבל אני יודעת שאם היא לא הייתה ממשיכה, לא היה לי היום את מה שיש לי.

אז אני חייבת לה המון. 

קאט 14 שנה קדימה - הי חמודה, מה שלומך? הנה אני! הנה אנחנו! אם את יכולה לראות אותי,  כמו שאני רואה אותך אז תדעי שעשינו טוב. ואני יודעת שלא היינו יכולות בחיים לעשות את זה בלעדייך! 

שתדעי שהספר שהוצאנו הפך רב מכר, קראו אותו עשרות אלפי א.נשים והוא ממשיך לייצר אדוות בעולם (חלקן עוד טרם מותר לי לפרסם אבל הן כמו שחלמת), שתדעי שהקמנו קהילות עם עשרות אלפי חברים סביב נושאים של יזמות, אהבה ויחסים. שתדעי שעבדנו עם ארגונים בכל העולם ודיברנו על במות רציניות, השמענו רעיונות מהלב. שתדעי שכמו שחלמת יש לנו קהילת מנויים! וגם מפיצות תוכן בשגרה לקהל הרחב באופן קבוע שלעיתים קרובות מגיע למאות אלפי אנשים ועושה להם טוב על הלב. 

זה אמנם לקח יותר זמן ממה שדמיינת, 

אמנם את היית בחלק הפחות נוח של המסע, 

אבל תדעי ש מה שעשית לא היה לשווא. 

תודה שלא נתת לאחרים להגדיר עבורך מהי הצלחה,

תודה שהמשכת לזרוח גם כשאף אחד לא הגיב, 

כי אחרת בחיים לא היינו פה. 

אחרי אותו מכתב רגשני ממני לעצמי, המשכתי לנבור ומצאתי…

הנה אני מחזיקה סיגר ביד ועושה כאילו אני מעשנת אותו,

והנה אני עם שלט מאחורה של צ׳ה גה ווארה,

והנה אני מחכה בשדה תעופה.

הי קובה. התמונות הועלו באפריל 2010.

סבבה, אפשר להגיש את המסמך לויזה. 

למי שרוצה להעמיק ב איך להמשיך לזרוח עם ההגשמה, הרעיונות והביטוי שלך לעולם - גם כשאף אחד עוד לא מגיב, ולמה זה חשוב להמשיך לזרוח דווקא כשהעולם עוד לא מגיב, זה מה שאנחנו נעשה השבוע בספריה החיה. מצטרפות כאן. 

שיהיה אחלה סופשבוע ואל תתנו למזג האוויר לבלבל אתכם, גם היום זה יום לזרוח. 

נרקיס.

‍