אולי באמת הגיע הזמן שנחיה קצת בבועה‎

אתם מכירים את זה שאתם נכנסים לוויכוח עם מישהו, ונזכרים במה שרציתם לומר רק כשאתם כבר חזרה באוטו?
אז זה קורה לי כל פעם (!) בשיחה על בתי ספר ומסגרות לילדים.

כבר כמה פעמים כששיתפתי שאני מחפשת בתי ספר ששמים פחות דגש על מבחנים ושיעורי בית, ויותר על כישורים רכים - אנשים אמרו לי שזו בעיה, כי בתי ספר כאלה לא מכינים ילדים ל״חיים האמיתיים״, וזה אומר שהם יחיו בבועה.

אבל מה שתמיד בילבל אותי בשיחות האלה, זה שבכל פעם ששאלתי בחזרה:
נו, אז איך הבית ספר של הילדים שלך?
תמיד התשובה היא:
וואו, לא משהו בכלל... כמו כל הבתי ספר… (!).
האם זה שהחיים קשים אומר שהדרך להתכונן אליהם היא לחוות קושי מהסוג שקיים ב״חיים האמיתיים״?

מסקירת הספרות בישראל עולה קול ברור: מרבית התלמידים בישראל אינם מרוצים מבית הספר שלהם, ואינם מרוצים מהתייחסות המורים אליהם.
נמצא גם שתלמידים שלומדים בבתי ספר שאינם קשובים להם ולצרכים שלהם, מרגישים תסכול - תחושה שהוכחה כיוצרת דפוסי אלימות, תוקפנות, וגם נטייה להתחיל לעשן ולשתות בגיל צעיר יותר. 

ובגלל שזה מתאר את רובינו, אנחנו כבר יודעים להעיד: כשאנחנו מתוסכלים, כשאנחנו תוקפניים, כשאנחנו אלימים ומכורים - זה לא עוזר לנו להתמודד טוב יותר עם החיים האמיתיים.נהפוכו. זה מערער את החוסן שאנחנו כל כך צריכים ב״חיים האמיתיים״.

יכול להיות שדווקא חיים במידה מסוימת של בועה יכולים לחזק ילדים לקראת ה״חיים האמיתיים״?ֿ

אני כותבת מידה מסוימת, כי אי אפשר באמת לחיות בישראל בתוך בועה:
כי טילים פה. כי פיגועים פה. כי אלימות בכבישים פה. כי יקר פה. רוצים טעימה מהחיים אמיתיים? אל דאגה, יש לילדים שלנו מספיק מהם. אפילו לנו יש הרבה יותר מידיי מהם. 

גם לכם יצא פעם לחוות חרדה מזה שצפיתם באובססיביות בחדשות?  גם אתם קראתם את ההמלצות של משרד הבריאות להפחית כמה שיותר צפייה בחדשות ובתכנים אלימים?  למרות שב״חיים האמיתיים״ יש כל כך הרבה אלימות ומעשי זוועה, נראה שלהיחשף אליהם לא מכין אותנו לחיים אלא בעיקר פוגע בנו.

פוגע בנו כי אנחנו יודעים היום שחשיפה עצימה וממושכת מידיי לטראומה ולחרדה מחלישה אותנו נפשית, לא מחשלת. היא מעלה סיכון ל־PTSD, לדיכאון, וגם לפגיעה פיזיולוגית מצטברת.

יכול להיות שבתוך כל הטירוף הזה מחובתנו לנסות ליצור לילדים שלנו בועות?

יכול להיות שאנחנו מוכרחים ליצור בועות כאלו גם לעצמינו? כדי שנוכל לקבל רגע מספיק שקט כדי לחזור להרגיש את עצמינו? 

את הפעולה הנאיבית של יצירת בועות ניסיתי לעשות כל חיי. בתור ילדה רגישה, זה מה שהחיים בישראל ביקשו ממני.
בגן, כשהייתי מספרת סיפורי מעשיות למעגל הילדים סביבי על ארץ ברביות נפלאה.
בתנועת הנוער, בפעילויות שיצרנו.
בקהילות שהקמתי בתור אישה בוגרת.
בתכנים ובכתיבה שלי. תמיד קיוויתי ביוזמות שלי ליצור ״בועות ברזל״, שמאפשרות לנו ללבוש משקפיים אחרות בתוך המציאות הזאת. 

היו תקופות שהתביישתי בזה שזה מה שאני עושה: איך אני מתעסקת בבועות בזמנים של זוועות?  אבל היום אני מבינה שזו לא מותרות, זה הכרחי. כדי ליצור מציאות חדשה, כדי פשוט ליצור אנחנו זקוקים לחדרים משלנו- שיחברו אותנו בחזרה לחיים הפועמים בתוכינו וייתנו לנו אוויר להפוך את החושך לאור.

בקרוב אני פותחת בועה נוספת- אבל היא תהיה למבוגרים בלבד .
#הספריההחיה.  אתם מוזמנים להצטרף.
בינתיים תספרו לי בבקשה על בועות טובות שאתם מכירים לילדים -
בתי ספר(!), קהילות, חוגים – כל דבר שמאפשר לילדים לשגשג פה, בתוך המציאות המורכבת.

השבוע היה ראש חודש חשון. חבר הסביר לי שהמסר הטמון בחודש הזה לפי היהדות הוא להפוך את ״מר חשון״ (מלשון מרירות) לרם חשון: דרך המעשים שלנו שיהיו עם אהבה וחסד אנחנו יכולים להפוך את כל מה שמר ל״רם״.

אז אני מאחלת לנו סופשבוע נהדר, ש״יתהפך עלינו לטובה״, נרקיס.

‍