זה מה שאני עושה בכל פעם שהמצב סוגר עלי

בכל פעם שנדמה לי שהנה התרגלתי למלחמה, קורה עוד משהו שמזיז לי את הגבינה ומקשה עלי. כמו הרגע בו הבנתי שפסח לא יהיה השנה עם המשפחה שלי, או הלילה ההוא שהתעוררתי אחרי אזעקה לגלות שבסוף אין מסגרות למרות שכבר הודעתי לילדים שלי שיהיו, או כשהתינוקת שלי מוציאה שיניים ואני מתעוררת כמה לילות גם מהאזעקות וגם ממנה.

בכל פעם כזאת, כשהמצב סוגר עלי, כשתחושות של חוסר אונים וייאוש מאיימות להשתלט עלי ולקחת איתן כל חלקה טובה שנשארה במערכת העצבית שלי, אני מדמיינת שהנשמה שלי בחרה במודע להיוולד בתקופה הזאת פה בישראל, שלא רק שהיא בחרה בזה אלא שהיא גם היתה מספיק אחראית כדי להשאיר לי יכולות מסוימות שנפתחות בשלט רחוק כמו ביצת הפתעה כשאני נדרשת להתמודד עם אתגרים בפעם הראשונה.

המחשבה הדימיונית הזאת גורמת לי לחפש את הכוחות האלו בתוכי, וכשאני מחפשת אני תמיד מוצאת.

איך? אני עוצמת עיניים ואומרת למערכת ההפעלה שלי:״אוקיי, הגיע הרגע, תשחררי גרסא חדשה, קדימה. אלו הם הזמנים. ואז אני מוצאת קירבה מסוג חדש לילדים שלי אחרי שכבר הרגשתי שזהו, אין לי שום דרך לתת להם מענה במצב כזה פסיכי, או עוד רעיון לאיך הקהילה סביבי יכולה לעזור, אחרי שהרגשתי לגמרי לבד. או שאני לומדת לבקש עוד עזרה, אחרי שהשליתי את עצמי שאני לא צריכה כלום מאף אחד, או לומדת להיות יותר בכנות, או לומדת להיות יותר בעירנות ועוד ועוד.

הרבה אנשים אומרים: לא צריך להתרגל למציאות כזאת נוראית, כי היא לא אמורה לקרות. לא יודעת מה איתכם, אני אישית מאמינה שמה שקורה אמור לקרות. שלושים ושמונה שנים אני חיה פה בעולם, לעולם לא קרה משהו חוץ ממה שקרה, אז אני לא מתווכחת עם המציאות.

חלק אמורים לצאת מהארץ בעת מלחמה, מי שיכול ונכון לו-בסדר גמור, אני לא שופטת בכלל. אבל אני אישית מרגישה שעכשיו הגיעה העת שלי להתחזק מבפנים, וזה מה שאתגרים מאפשרים לנו, הם מאפשרים לנו לפתח כוחות יש מאין. לאורך חיי, הקפיצות הגדולות שלי תמיד קרו בעקבות אתגרים. למשל, כל החיים ניסו לדרבן אותי להתאמן, לחזק את השרירים שלי, להתחיל ללכת לפילאטיס. וואלה, לא היה לי כוח וגם לא היה לי דחוף. אחרי הלידה של יער סבלתי מהיפרדות בטנית, ברמה שממש יכולתי לראות במראה שאיברים פנימיים שלי יצאו מהמקום, משהו מפחיד. מאז התחלתי לראשונה בחיי להתאמן על חיזוק שרירי הליבה שלי. יומיום עשיתי את התרגילים, ובכל פעם שתרגיל מסוים ניהייה קל, העליתי את דרגת הקושי עם תרגיל חדש. הימים הראשונים של עבודה על כל תרגיל חדש הם קשים ברמות, ואז אחרי כמה ימים השרירים מתחזקים, וזה נהיה קל. אני כבר כמה חודשים מרגישה שאני הולכת חזקה בעולם בזכות שרירי הליבה שלי. אין תחושה מדהימה כזאת.

גם עכשיו-זוהי עת להתחזק.

להתחזק זה לא להדחיק, זה לא להגיד שקל כשקשה, זה לא להכחיש. להתחזק זה להשתמש בשרירים שלא היו בשימוש, ולעצור כשצריך לנוח. להתחזק זה בהכרח מבפנים, ולדעת שתיכף יעבור הקושי הזה אבל עכשיו הוא כאן. וככל עוד הוא כאן, ככל שנלך יותר פנימה, וככל שנתעקש למצוא אוצר גם בתוך התקופה הזאת, נגלה שמתחת לקלסטרופוביה מחכים לנו דברים שרק עכשיו אנחנו יכולים לפתוח. חבילות חשובות מאד.

מי שרוצה לבוא להתחזק איתי מבפנים, בואו ל״חיה בסרט״ 

ומי שלא לפחות תנסו בינתיים את תרגיל החפש את המטמון המדומיין שסיפרתי לכם ותמצאו שם דברים שישנו לכם את המציאות. (שורש מ.צ.א) כי הדמיון הוא כלי נהדר שבדרך כלל עובד שעות נוספות לרעתינו עם חרדות ופחדים, וכשאנחנו מגייסים אותו לטובתינו הוא משנה לחלוטין את המציאות.

שיהיה סופשבוע של מציאת אוצרות בתוך הקושי, נרקיס.

‍