לפני כמה ימים נתקלתי במישהי שלא ראיתי כמה חודשים. כשהתעדכנו אחת עם השניה, היא שאלה אותי כמה עותקים של הספר ״אשה חיה״ נמכרו כבר. מכיוון שאותה אישה הייתה מעורבת בהוצאה לאור של הספר ומכיוון שאני מעריכה אותה, היה לי חשוב שהתשובה שלי תעשה עליה רושם טוב. לכן...שיקרתי. עיגלתי את המספר למעלה בכמה עותקים כדי שיישמע יותר טוב. בהמשך היום הרגשתי רע עם השקר הזה, אז צלצלתי אליה ושיתפתי אותה, ומהתגובה המקסימה שלה הרגשתי שהיא בעצם ידעה שעיגלתי, היא לא הייתה צריכה את הוידוי שלי.
זה הזכיר לי שכולנו כל כך שקופים זה לזו. כשאנחנו פוגשים אנשים אנחנו נוהגים לעטות על עצמינו את הפאסון וסיפורי הכיסוי שנוחים לנו להציג, בזמן שבפועל ניתן לזהות בקלות רבה את הרגש שמאחורי הרגש, הסיפור שמאחורי הסיפור, האמת שמאחורי השקר. כשהייתי בתיכון, הייתה לי חברה שנהגה לצטט את המשפט הידוע: ״כשאת מנסה לעשות רושם, זה הרושם שאת עושה.״ ובאמת כל כך נמאס לי לנסות לעשות רושם על אנשים. זה מעייף, זה מביך וזה בעיקר לא אפקטיבי.
אתמול הייתי לבד עם הילדים בהרדמות, ובשלב מסוים שניהם בכו ולכמה דקות היה לי כל כך קשה שכל מה שרציתי זה להצטרף למקהלה ולבכות יחד איתם. בגלל שחשבתי שזה לא מתאים, בלעתי את הדמעות, והקראתי ללביא שכבר נרגע, סיפור, תוך כדי שאני עוטה על עצמי את החיוך המזויף ביותר שיכולתי. אחרי כמה עמודים לביא עצר אותי ושאל:״אמא, את קצת עצובה?״ ואז מיד התחילו לרדת לי דמעות והוא חיבק אותי ארוכות. הרגשתי שהוא העריך את זה שהפסקתי להעמיד פנים ושהבאתי אותנטיות- כי אחרי החיבוק הוא אמר לי:״אני הולך לישון״ פעולה שבדרך כלל מלווה בהמון משא ומתן : ) כאילו הוא החליט לפרגן לי את הספייס שהוא הבין שאני צריכה.
אני קוראת לרגעים אלו רגעים בהם אפשר סוף סוף ״להפסיק להכניס את הבטן.״ חופש. כמה הקלה ישנה כאשר אנחנו משחררים את האנרגיות האדירות שמושקעות בהסתרות, וכמה חסד ישנו כאשר האדם שמולינו מקבל אותנו גם כשאנחנו לא מספקים את הסחורה שמצטלמת יפה.
לכבוד פסח, חג החירות, אני מאחלת לכולנו לשחרר את הפוזות, המעצורים, העמדות הפנים והמאמץ המתיש בלעשות רושם, ובמקום זה פשוט להיות מי שאנחנו. זה יפה יותר, זה מדויק יותר, וכך או כך אנחנו בכל מקרה שקופים לגמרי לאדם שמולינו, אז עדיף כבר להגיע בפשטות ולחסוך את כל השכבות.
שיהיה חג חירות שמח.
Photo by Rishabh Dharmani on Unsplash
