חודש אוגוסט, שלא ייגמר לעולם.

לא נעים לי לכתוב את המובן מאליו: בפרקים הקודמים של ׳אוגוסט עם ילדים׳ בעיקר חיכיתי שהחודש ייגמר כבר. באוגוסט יש ימים אינטנסיביים מידיי עם מגוון דרישות שלא מסתדרות יחד כמו גם להיות בחופש עם ילדים וגם לעבוד, גם לעשות כיף וגם להזיע ועוד…

ואילו דווקא השנה לראשונה קורה לי הדבר ההפוך.

אני מוצאת את עצמי לא רוצה שהוא יעבור לעולם!

אבל לא בגלל שכיף לי או משהו, אלא פשוט בגלל שאני מפחדת משינוי.

כי אחרי אוגוסט מתקרב אלי בצעדי ענק מעבר הדירה שלנו, שמכיל בתוכו:

את השיפוץ בבית, שאמור בספטמבר לעבור לישורת האחרונה (אבל אמור זה שם של דג)

ילדים שמתחילים מסגרות חדשות ויעברו הסתגלות במקביל,

ואנחנו שצריכים בסוף ספטמבר לפנות את הבית בו גרנו שש שנים, לעזוב את הקהילה שכלכך נטמענו בתוכה ועוד יותר לא נוח מכל אלו- לקבל החלטות על רהיטים : ) .

כל אלו גורמים לי לחוות אוגוסט בצורה משונה:

אני מדברת עם הורים על איך להעביר את הזמן עם הילדים, בעוד שאני שמה לב שאני בכלל רוצה שהזמן יעצור במקום! שנישאר באוגוסט לעוד כמה חודשים.

בכל יום בו התאריך ביומן מתקדם לעבר ספטמבר אני מחסירה מעט את הנשימה.

כשהילדים שואלים אותי מתי מתחילה השנה אני מוצאת את עצמי אומרת ׳יש זמן׳, משקרת לא להם אלא לעצמי.

יותר מהכל זה מצביע לי על היחסים האמביוולנטיים שלי עם שינוי.

אני אוהבת שינויים, אני יוזמת שינויים (אני לא מאלו שמחכות להיות עם הגב לקיר כדי לעשות שינוי) אבל במקביל אני גם אוהבת להיות בשליטה, וזה פשוט לא הולך ביחד, זה לא חלק מהעסקה.

הרי אם היתה לי סקרנות רעיונית בלבד כלפי מעבר דירה, אז אין שום בעיה, יש בנטפליקס שפע של תוכניות על שיפוצים, מעברים, אדריכלות… אבל ברגע שביקשתי לממש את זה בחיי, אז חלק מהעניין זה שאני נדרשת להתגלגל בתוך הכאוס, מכונת הכביסה וגם המייבש שכלולים בתוך כל תהליך של שינוי. בכל שינוי משמעותי שאנחנו עושים בחיים אנחנו כמו דמות קלאסית בכל מסע גיבור, נעים בין תפניות בעלילה, ימים רעים, ימים טובים, אתגרים להתגבר עליהם ותאריכים שאנחנו לא רוצים שהם יגיעו.

הגשמת חלומות זה לא עסק פשוט, בעיקר שלא שמנסים לעבוד עליהם באוגוסט, אבל איזו עוד ברירה יש לנו?

שיהיה סופשבוע טוב, ומאחלת (בעיקר בשבילי) שהוא יעבור לאט לאט.

נרקיס.

‍