על האמונה בימים אלו

כאשר אנחנו חווים משהו קשה מנשוא, שני כוחות על זמינים עבורינו:

כוח אחד הוא מערכת היחסים שלנו עם הזולת: ההסכמה להיות נתמכים, חשופים, לקבל ולתת.

האומץ להושיט יד ולבקש עזרה, להתקרב ולבחור באהבה- אשר נושאת אותנו על כנפיה, גם אם מדובר רק ברגעים בודדים במהלך הגיהנום.

והכוח השני הוא מערכת היחסים שלנו עם כוח עליון: האמונה באלוהים, באנרגיה, ביקום- לא משנה איך נקרא לזה, משהו גדול מאיתנו שאנחנו מכירים בזה שפועל לטובתו העליונה גם אם אנחנו לא מבינים כרגע איך.

יש כאלו ששני אלו באים להם באופן טבעי,

יש אחרים שעוברים עם אחד מהם מסע חיים שלם כדי לנסות ולהיפתח אליו,

ויש גם כאלו שחיים בלעדיהם כמעט לגמרי.

זה אפשרי לחיות בלעדיהם - אבל בימים בהם אנחנו נמצאים זה הופך להיות יותר ויותר קשה.

על כוחה של האהבה בין בני אדם ומה שהיא נותנת נאמר כבר הכל והיא מוסכמת על כולם..

ואילו על כוחה של האמונה, האנושות מתחלקת למחנות:

החל מאנשים שאומרים שהיא מובילה את כל עולמם, לאחרים שגורסים שהיא מסוכנת, אחראית לבורות האנושית ושעלינו לחלן את העולם ולהתבסס רק על המדע.

לאחר שנרצחה אשתו, צאלה גז בפיגוע אכזרי בעוד היתה בדרכה ללדת, כתב חננאל לקרוביו:

"שלום חברים, יום עצוב היום.

הלילה אשתי נרצחה.

היינו בדרכנו לבית החולים כדי ללדת בשמחה את בננו הרביעי.

כמובן שאני שבור, זה טבעי, אבל אני גם מודה לה' שנשארתי בחיים ואהיה חזק כדי להמשיך ולהיות אור לעולם כולו.

ה' הוא אחד.

בזמנים טובים וגם קשים –

זה לא משנה.

אם זה מהמלך האחד והיחיד שלי – אני מקבל זאת באהבה.

תגידו שאני משוגע,

אבל האם לא כולנו כאלה?"

אנשים יכולים לקרוא את הטקסט הזה ולהגיד שחננאל הוא השראה ותקווה לעם שלנו,

ואחרים יכולים להגיד שהוא אכן משוגע-

כי מי זה המלך הזה שהוא מדבר עליו? האם קבלה מהסוג הזה אינה הכחשה של המציאות? או מעודדת פאסיביות וקבלה של מציאות שאין לקבלה?

מה שבטוח זה שחננאל לא כתב את המילים האלו על מנת לעורר ״התפכחות״ בציבור, ואפילו לא תקווה.

למען האמת, אני אפילו לא מאמינה שהטקסט הזה היה באמת מיועד לחבריו.

קראו שוב את מילותיו:

אלו מילים של שיר אהבה,

מדובר בתפילה כנה ועמוקה של אדם מאמין כלפי האחד והיחיד איתו הוא בא בחשבון ,

ומילותיו במהותן מביעות

את מה שהביע הטקסט הזה, וזה וזה ורבים נוספים..  

רמת האמונה שלי אינה נמצאת עוד בקומתו של חננאל.

אבל לשם אני מייחלת.

אנשים כמוהו מעוררים בי התפעלות אדירה.

לא חייב להיות שומדבר פסיבי בלהיות אדם מאמין, וגם לא הכחשה של המציאות:

זה שאדם מאמין לא אומר שלא יישבר לרסיסים כשהנורא מכל קורה לו,  

זה שאדם מאמין לא אומר שהוא לא יזעק כשהמציאות הופכת להיות קשה מנשוא,

זה שאדם מאמין לא אומר שהוא לא יילחם על חוסר צדק לפי אמונתו.

האדם המאמין הוא בדיוק כמו האדם שאינו מאמין: מחובר לאדמה ולכל מה שכרוך בלחיות עליה-

פשוט הוא חי את חייו עם הכוח הזה אשר נמצא בגבו.  

אמונה גם אינה חייבת להיות מילה נרדפת לדת, או לכל מיני דעות שיש לחלקינו על התנהלות של קבוצות מסוימות.

כשאני חושבת על אמונה ללא תנאים, מיד עולה לי אתי הילסום, שגם בדרכה לתאי הגזים כתבה טקסטים של הודיה ואהבה שעד היום נותנים השראה וכוחות לאנשים. אדם אחר בדרך לתאי הגזים התמקד בכמה הנאצים אכזריים, בכמה היהודים הם קורבן, בכמה העולם הפך להיות גיהנום עלי אדמות.

מי מהם צדק? כמובן ששניהם.

וכמובן גם שכל אחד מהם ראה בקווים בוהקים את העולם שאותו הדגיש במוחו.

בימים קשים אלו, באיזו דרך נבחר ?

אסיים במילים מההספד של חננאל עבור אישתו: ״אהובתי, מותק שלי, אני עומד כאן וליבי קרוע- אבל אני מלא באהבה ומודה לקדוש ברוך הוא שנתן לי להיות איתך 11 שנים, ברוך השם. אתמול ספרנו ל״ב לעומר ורגע אחרון של קדושה. לא ידעתי שזו תהיה הפעם האחרונה שלנו ביחד. את היית האור של חיי והמתנה היקרה ביותר שקיבלתי.״

שיהיה סופשבוע של ניסים ובריאות עבור התינוק של חננאל וצאלה, וכל מי שנלחם על הבריאות והחיים בימים אלו.

נרקיס.

‍