אני בת 38, הוא בכיתה ג׳, ולא היתה לי ברירה אלא לענות לו

לפני כמה זמן באתי לאסוף את הבן שלי מחוג. בדרכינו החוצה שמעתי את אחד הילדים הגדולים ממנו זורק לו:״נו מה עם הכדור?״ וצוחק. מיד הפניתי אל הבן שלי את המבט ויכלתי לראות שאותו זה ממש לא הצחיק. אני נשבעת שלא תיכננתי לעשות שומדבר אבל באופן בלתי נשלט התפלק לי:״הכל בסדר עם הכדור, ומה איתך?״ וחייכתי אליו.

הילד השתתק מהפתעה. אני לא יודעת אם הוא היה מופתע מהתשובה שלי או מזה שבכלל עניתי לו.בכל זאת הוא עוד לא בת 10 ואני בת 38.

בבית הבן שלי סיפר שכבר תקופה שאותו ילד היה מציק לו עם השאלה הזאת שהתייחסה למשהו שקרה ביניהם בכדורגל, ושמעכשיו הוא יענה לו בתשובה ששמע ממני שמצאה חן בעיני.

זה לא שהרגע הזה גרם לי להתגאות בעצמי, בכל זאת מה הבעיה להיות שנונה על ילד בכיתה ג׳? אבל הוא כן עשה לי חשק לחזור עם הילדה שהייתי פעם לבית ספר היסודי ולתת תשובות משתיקות לכל מי שצחק ״עליה״ והשתיק ״אותה״. והיו לא מעט כאלו לאורך השנים…בסיור שכזה היינו עוברות בלא מעט תחנות ומנסות להציל את ״עצמי-הילדה״ מרגעים של בכי וחוסר אונים.

כשהיו צוחקים עלי על השפתיים הגדולות שלי, על הקול המצונן, על איך שאני רוקדת ועוד ועוד.. חסר על מה? הרי על כל אחד אפשר להריץ מגילות של בדיחות וזילזול על חשבונו.

כשאני מסתכלת היום על הילדות שלי אני מבינה שהבעיה לא באמת היתה בילדים המציקים. אף אחד מהם לא היה אכזרי במיוחד, הם היו פשוט ילדים. גם הילד בכיתה ג׳ שהציק לבן שלי באותו היום עשה זאת בשובבות אופיינית ותואמת גיל.

הבעיה היתה בכוח שנתתי לאותם הילדים עלי.

הבעיה תמיד מתחילה ותמיד נמשכת כשהכוח שלנו נמצא אצל האחרים. הכוח שלנו הוא הדבר היחיד שיש לנו באמת ואיכשהו כמעט כולנו מפקידים אותו בשלב מוקדם של החיים אצל אחרים ורובינו גם שוכחים לקחת אותו אלינו בחזרה.

באותו סיור מדומיין הייתי מגיעה לעצמי-הילדה, זורקת משפט שנון לילד המציק ואז מסתכלת לה בעיניים ואומרת: שומעת רגע? תרימי את הראש. את ממש מעולה כמו שאת ואף אחד לא יכול לקחת את זה ממך. תזכרי אהובה שלי-רק את תחליטי מה תהיי.

אם היו מכריחים אותי לבחור דבר אחד שאלמד את הילדים שלי, זה בהחלט היה זה.

שיהיה חג שבועות שמח, שנזכור של״יציאת מצריים״ שלנו אין שום משמעות, ללא קבלת ה״תורה״.

נרקיס

‍