המחנה ה״שני״‎‎

מאז שלישי בלילה אני שומעת מהרבה אנשים סביבי על הזעזוע: בקבוצות הוואטסאפ של החברים ואפילו בהתכתבויות של עבודה:״אני מקווה שאת מתאוששת מאתמול״, ״כמה נורא.״, ״זה הזמן לרדת מהארץ.״… ועוד שלל ממ-ים שמראים בהומור שחור כמה רע הולך להיות בישראל. הטון הזכיר לי את הימים אחרי שהממשלה הקודמת עלתה, רק מהצד השני - בזמנו נחשפתי לזה מעט בגלל שפייסבוק אוהב להראות לנו את הדברים שאנחנו חושבים, אבל כנראה שעוצמות הזעזוע היו כל כך גדולות מצד ה״מחנה השני״ שהן אפילו הצליחו לפרוץ את האלגוריתם. 

אני מתביישת להגיד שיש רק אדם אחד במעגל חברים הקרוב שלי מה״מחנה השני״. רק אחד. כל שאר האנשים שבחרתי סביבי חולקים דעות זהות למדיי. אז אתמול החלטתי לגוון רגע את האלגוריתם שלי ולבקר אצל כמה קירות פייסבוק של פעילי ימין: 

משפט שתפס אותי היה על הקיר של שי גולדן, וחבריי למחנה השמאל-מרכז יסלחו לי שאני מצטטת פעיל ימין נכון?  הרי אנחנו לא בכת, אנחנו קוראים לעצמנו ליברליים ולכן ראוי שנקרא ונדון בדבריהם של אנשים ממחנה פוליטי אחר : )  הנה חלק מדבריו:  

״התודעה השולטת באולפני המיינסטרים היא שישראל מצויה ערב כניסתה לעידן ״סיפורה של שפחה״…והם יושבים שם ומסבירים לעצמם עלינו שאנחנו מפלצות שטניות שסוגדות לחומייני בוואריאציות יהודות שונות… ההיסטריה במבטים של העיתונאים בערוצי המיינסטרים היא ההוכחה לכך שיש כאן באמת שתי שפות לשני עמים.״ 

כשקראתי את דבריו הצלחתי לרגע לראות אותם רואים אותנו מדברים עליהם, ולא איתם: ״הם״ כל מה שרע, ״הם״ יביאו את המדינה הזאת לאבדון, ״אנחנו״ הצודקים והנאורים ו״הם״ הטועים והפרימיטיביים. 

באותו אופן היה כשהממשלה הקודמת עלתה, ראיתי אותם רואים אותנו, מדברים עלינו ולא איתנו- ״הם״ אמרו ש״אנחנו״ עוד רגע מחרבים את מדינת ישראל לחלוטין ולא ישאר ממנה שומדבר- ״אנחנו״ החיים בסרט ואילו ״הם״ המציאותיים והמקורקעים שיצילו את המדינה.  

אני מבינה בימים האחרונים שזה לא בן גביר או פוליטיקאי אחר שיביאו את עם ישראל לאבדון, זה חוסר ההסכמה שלנו לתקשר אחד עם השניה ולמצוא דרך לנהל את הפרויקט המורכב הזה שנקרא:״מדינת ישראל״ בצורה שמכילה את כל הגוונים שמרכיבים את מי שאנחנו. זה הזילזול, זו השנאה והאלימות, זה חוסר הרצון ללמוד אחד על השניה, ללמוד אחד מהשניה ולעבוד ביחד. 

אני באמת תוהה האם זה אפשרי שגם אם יקרו דברים בשנים הקרובות שהם הפוכים לגמרי מהערכים שלנו- האם אנחנו יכולים לפעול כל אחד בגזרתו נגד אותם דברים מבלי לשנוא תוך כדי? האם אנחנו מסוגלים לחסוך בדרך אלימות שלא מובילה אותנו לשום פיתרון מעשי ורק מעמיקה את הקיטוב? האם אנחנו יכולים להתחיל לבקר אחד אצל השניה בקירות הפייסבוק ואפילו בסלון הבית ולהתחיל לשוחח? האם אפשרי שנזכור שבין אם אנחנו אוהבים את זה ובין אם לא- אנחנו כולנו שייכים למחנה אחד גדול שנקרא מדינת ישראל- שאמנם יש לנו יחסים מורכבים איתה, אבל זוהי המדינה בה אנחנו חיים, ביחד.  

האם אנחנו מסכימים שיהיה פה טוב יותר אם נדע לעשות את זה ביחד? 

באמת כבר לא אכפת לי שקוראים לי נאיבית, כי כשאני רואה את האלימות שיש בכל מקום- אני בוחרת בהתעקשות קלישאתית על הנאיביות. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.

 

Photo by Sunguk Kim on Unsplash