השבוע אחותי, נטלי, חשפה אותי לזה שמסתבר שלא לכל בני האדם יש מונולוג פנימי: מונולוג פנימי הוא הקול שהרבה מאיתנו שומעים בתוך הראש אשר מדבר את המחשבות שלנו ללא הפסקה(!). מסתבר שיש סוג נוסף של בני אדם שהמחשבות שלהם מופשטות ולא מתווכחות על ידי מילים בראשם.
מעבר לזה שהופתעתי שקיימת חווית ״סאונד״ פנימית כלכך שונה משלי בקרב בני אדם נורמטיביים, הרגשתי כלפיהם גם קנאה אדירה: המילים שבתוך ראשי נמצאות שם כל הזמן, החוויה היא שיש איזה פסקול שמלווה אותי לאורך כל חוויות החיים ולא תמיד מה שיש לו להגיד הוא נחמד לשמיעה.
השבוע, כחלק מההכנה שלנו ללידה, אלון ואני ישבנו עם הדולה שליוותה אותנו בלידה של לביא ועשינו ביחד עיבוד של הלידה.
אלון והדולה שלנו, שהיו שני העדים שלי, שיתפו שהם זוכרים כמה הייתי חזקה בצירים ואיך התקדמתי מהר יחסית, מה שיצר מבחינתם אווירה של התרגשות בחדר. בשיתוף שלי לעומת זאת, היתה פחות התייחסות למה שקרה בלידה עצמה, ויותר דגש על המונולוג הפנימי שליווה אותי: בעקבות הכאב של הצירים, זכרתי את המשפטים הבאים שהתנגנו בראשי: האם אני בכלל בלידה עכשיו? מתי זה כבר ייגמר? אני לא מצליחה להתעלות מעל הכאב, אני כל כך חלשה, איזה סיוט.״ במבט לאחור, סביר להניח שהמשפטים האלו עייפו אותי עוד יותר והעצימו את הקושי והכאב.
בבודהיזם מסבירים את זה באמצעות משל ״החיץ השני״: תדמיינו שאתם הולכים ביער ופתאום משום מקום פוגע בכם חיץ. הוא כואב, מטלטל, מזעזע את עולמכם. הדבר הבא שאתם מבינים זה שלא רק שאתם סובלים מכאבי תופת, קיימת עכשיו גם סכנה שחיץ נוסף יפגע בכם! החיץ השני כואב יותר מהראשון, כי הגוף שלכם כבר פצוע: האם תישארו טרף קל ותחטפו אותו? או שתצליחו לחסוך אותו מעצמכם? לפי המשל, זו הבחירה שלכם.
הבודהיסטים אומרים שכל פעם שמשהו לא נעים קורה לנו בחיים יש שני חיצים בדרך אלינו: הראשון מייצג את החוויה הלא רצויה, והשני את האופן בו אנחנו בוחרים להגיב אליה. במקרה שלי למשל החיץ הראשון היה צירי לידה כואבים, והחיץ השני היה מונולוג פנימי שאומר לי בראש כמה אני חלשה, כמה אני לא מצליחה, כמה לא בטוח שהלידה בכלל מתקדמת. במילים אחרות: בחיץ הראשון מדובר בכאב, בחיץ השני מדובר בסבל.
הבודהיסטים לא מציעים להתכחש לרגשות הקשים שעולים לנו בעקבות החיץ הראשון, נהפוכו: הם מציעים לאפשר לרגשות כמו תיסכול, עצבים, או כאב פיזי לעלות מעצמם. אך מיד אחר כך הם מזמינים אותנו לשים לב לפעולות שהאוטומט שלנו מזמין אותנו לעשות: אולי זה לכעוס על עצמינו ולדבר לעצמינו לא יפה, אולי זה להוציא עצבים על מישהו אחר, אולי זה להשתבלל בתוך הרשתות החברתיות או ליפול לאכילה רגשית. כל אלו דוגמאות לחיץ השני- חיץ שיעצים את הכאב והסבל של החיץ הראשון. אם רק נשים לב לכל הרצונות האלו עולים בזמן אמת- נבחין שיש שם רגע קטן של בחירה- שלא להפעיל את תגובות החיץ השני.
לאורך זמן, מודעות לחיץ השני והימנעות מהירייה שלו, יכול להרגיל אותנו לשחרר כמויות גדולות של סבל.
אין לי שום שליטה על מה יקרה בלידה הבאה שלי, ואין לי יכולת להעלים לגמרי את המונולוג הפנימי- אבל אני יכולה לבחור לשנות אותו, אני יכולה לבחור שלא לירות את החיץ השני. וזו הכוונה שאני מביעה בעקבות עיבוד הלידה.
גם לכם יש מונולוג פנימי? או שאתם חווים סאונד שונה? האם אתם מצליחים להתעלות מעל החיץ השני? אשמח לקרוא אותכם.
שיהיה אחלה סופשבוע עם מילים מיטיבות, נרקיס.
Photo by Philippe D. on Unsplash
