כשהילדים שלי כועסים עלי‎

כשהילדים שלי כועסים עלי, זה אולי המפגש המפוכח ביותר שיש לי עם כעס.

עומד מולי ילד כועס שאני אוהבת ללא תנאי, וכל מה שבא לי זה להציל אותו מהלהבות שהוא בטוח שמופנות כלפיי, אבל אני יודעת היטב שהן קודם כל מכלות אותו.

הייתי רוצה להגיד לו: ילד שלי, אני מכירה את מה שאתה עובר עכשיו כל כך טוב, גם אני לפעמים מתחממת בשניה, ואחר כך לא מבינה מה קרה ואיך הגעתי לשריפה הזאת שמוכנה לזרוק את הכל.

שריפה עם להבות כמו שיש בגיהנום, להבות שלופתות אותנו מכל כיוון וגורמות לנו להאמין שאם לא נטפל כרגע במשימות שהזעם שלח אותנו אליהם נפספס משהו, שהדחיפות הזאת היא כל מה שקיים.

מה, אני לא הייתי האדם הכי צודק בעולם שצריך לצעוק את העמדה שלו עם אלף סימני קריאה? זה קורה לי אחת לשבוע.

מה, אני לא מתעוררת מההנגאובר של הכעס המטומטם שלי, עם כאב ראש ואנרגיה רצוצה, תוהה אחר כך בשם מה חוללתי את הסערה?

מה, אני לא יצאתי לסיבוב הזה פעם ועוד פעם ועוד פעם? רואה את המילים הכועסות שיוצאות מהפה שלי כאילו הייתי חיה פרימיטיבית שאין לה יכולת לבחור פעולות לפי ההגיון הפשוט שכבר עבר מספיק בחיים כדי להבין שלא משתלם לכעוס, שזה תמיד תמיד נותן את העונש הכי גדול על הכועס, שאחרי שעבר תופת נאלץ לאסוף את השברים שהוא בעצמו יצר.

אבל לכו תגידו את זה לילד שכועס עליכם, הרי אני עכשיו מושא הכעס שלו, אני לא אמינה, אני האויב- חייבים להעמיד אותי על מקומי.

מילא ילדים, עליהם אפשר להגיד שהם עוד לא עברו מספיק בחיים כדי להבין, אבל יש פה מישהו שלא מכיר את הדינמיקה הרגשית הזאת בין מבוגרים? היא הלך הרוח של הרחובות בארץ שלנו, ואנחנו ממש לא מקוריים, הכעס עוד מנהל חלקים רבים מהעולם. אחר כך אנחנו מתפלאים שיש סביבנו מלחמות שלא נגמרות בעוד אנחנו יוצאים לסיבובים שהכעס שולח אותנו, מגנים עליהם בכל נפשינו, צמאים להיות צודקים.

אבל לילדים שלנו עוד יש תקווה, הם יכולים לייצר דור שלם שנוהג באנושיות אחרת.

אם הייתי יכולה, בשיא הכעס, ממש ברגע הזה של הלהבות כשאחד הילדים שלי כועס עלי, הייתי פשוט מסכמת את הכל ב:

״עצור סוסים״, כמו שאומרים בלועזית. ״אל תגיד מילה, אל תעשה צעד, פשוט עצור כי כל דבר שתעשה עכשיו ישומש נגדך בחיים עצמם. אתה תתחרט. אז פשוט אל תעשה דבר. אל תשתמש בי כקיר לשברים שאחר כך תצטרך לאסוף. אם אתה רוצה לכעוס, תכעס לתוך הכרית, תזיז את הגוף ותשמיע צלילים. אבל אם אתה רוצה את התמיכה שלי, מתחת לכעס הזה יש כנראה עצב גדול, חוסר אונים, אפשר לדלג ישר אליהם ולהתחבק.

יש אמרה ידועה שלפני שנמות, אנחנו נתחרט על מה שלא עשינו ולא על מה שעשינו.

אני לא מסכימה עם זה.

אני מאמינה שלפני שנמות נראה גם את כל הדברים שהיינו מעדיפים שלא היינו עושים.

אני מעדיפה שיהיו כמה שפחות כאלה.

שיהיה סופשבוע שקט, ושנציל את עצמינו קודם כל מהלהבות של עצמינו.

נרקיס.

‍