אל תוותרו על הקול שלכם (גם לא בשביל רגליים)

‍בשנים האחרונות יצא לי לצפות שוב בכל הקלאסיקות של דיסני עם ילדיי. מולאן, מלך האריות, היפה והחיה, פוקהונטס, אלאדין וכמובן גולת הכותרת- בת הים הקטנה.

במבט ראשוני נראה שמדובר בעוד סיפור בו האישה מחפשת גבר שיציל אותה מחייה חסרי המשמעות, אך במבט שני יש פה סיפור על מנהיגה מעוררת השראה: אריאל האמיצה, מצליחה להיות כל כך קשובה לרצון שלה עד שהיא רוצה לחיות מחוץ לים,

כלכך בקשר עם הסקרנות שלה שהיא אוספת כל פיסת מידע שהיא יכולה על בני האדם,

כלכך בקשר עם הלב שלה שהיא מתאהבת במישהו שונה לגמרי מכל מה שהכירה.

במטאפורה מושלמת, כדי לפגוש אותו היא נאלצת לוותר על קולה, אך ללא הקול שלה גם היופי המהפנט שלה לא שווה הרבה.

ואם כל זה לא מספיק, הזעקה שהיא שרה אשר מייצגת כל כך הרבה נשים לא משאירה מקום לטעויות:

“Bright young women, sick of swimming, ready to stand.

אתמול כשדיברנו על הסרט, הילדים שלי נזכרו בסצינה האיקונית בה אורסולה גונבת לאריאל את הקול וביקשו לצפות שוב. כשראיתי את הסצינה הזאת במבודד מהסרט שמתי לב לדברים שלא שמתי לב אליהם בעבר.

בסצינה רואים את אורסולה מסתכלת על אריאל במבט תאב בצע, בעוד אריאל שרה עם עיניים תמימות אשר משתוקקות להגשים חלום שהיא משוכנעת שרק אורסולה תוכל להגשים לה, ולכן היא נכנעת לתנאי העסקה שלה. כשאריאל שרה אורסולה מפצירה בה בצרחות:״תמשיכי לשיר, תמשיכי לשיר!!!״ רוצה לוודא שהעבד ממשיך במלאכתו כדי שהיא תוכל לסחוט ממנה את קולה עד הטיפה האחרונה.

כשאורסולה סיימה היא הכניסה את הקול של אריאל לקונכיה ואחזה בה חזק. אריאל מצידה אחזה בידיה את גרונה, שכעת לא נותר בו דבר, שכן מיתרי הקול שלה הפכו אילמים. בשלב זה אורסולה לא טרחה להעיף באריאל מבט. מי שצפתה בסרט (שזה כולנו) יודעת בדיעבד שבשלב הזה אורסולה כבר לא רואה באריאל בת-ים יותר, מבחינתה מה שמפריד אותה מלהצטרף לשאר הרכיכות המשועבדות בחצר האחורית שלה זה 24 שעות, עניין טכני בלבד.

כשנגמרה הסצינה אגמי שאלה אותי: ״מה אמא, ככה לוקחים לאנשים את הקול?״

אוטומטית עניתי:״לא זה רק בסרטים, אל תדאגי.״ אבל איך שאמרתי את זה הרגשתי שאני משקרת.

כי זה לא קורה רק בסרטים.

בחברה בה אנחנו חיים לאנשים לוקחים את הקול כל הזמן.

וכולנו ברגעים מסוימים בחיים מוותרים על הקול שלנו מרצון, עושים עסקאות עם השטן, כי אנחנו חושבים שזו הדרך היחידה לקבל את מה שאנחנו רוצים.

וזה מאד נפוץ שרגע לפני שהאנשים בצד השני לוקחים מאיתנו את הקול, הם גם מדרבנים אותנו לדחוף עוד יותר חזק, לעבוד עוד יותר קשה, כדי לוודא שתצא מאיתנו כל האנרגיית חיים בזמן שדעתינו מוסחת עם איזה חלום אמורפי שהנה עוד רגע אחד קטן והוא יתגשם בזמן שהקול שלנו בעצם עוד רגע נעלם ונהפוך סופית לרכיכה.

אם מישהו מציע לכם עסקה שבמסגרתה תקבלו את מה שאתם רוצים רק אם תשימו את הקול שלכם בצד ל״זמן מוגבל״, תתחילו לחשוד. הזדמנויות טובות לא אמורות לדרוש ממכם לוותר על מי שאתם.

מי שמוותר על הקול שלו, מוותר על עצמו. מוותר על כבודו. מוותר על עתידו.

אלא אם יש לו חברים ממש טובים שמזכירים לו ולאחרים מי הוא בכך עוזרים לו לקבל 

את הקול שלו בחזרה, כמו סבסטיאן ופלאונדר. : )

שיהיה סופשבוע טוב, נרקיס. 

‍