על דיכאון אחרי לידה בשילוב ענני אהבה ואופוריה. או במילים אחרות; על חוויית ההורמונים בגופי ונפשי.

״אמא, למה את עצובה?״ 

״אני לא יודעת״. 

הוא לא זוכר שזה היה ככה בדיוק גם כשהוא הגיח לעולם. 

״איך את?״ כולם שואלים. 

כשאני מרגישה ככה, רק מידי פעם אני אומרת את האמת. 

 

בהתחלה כשהחושך הגיע, סירבתי לשוחח איתו. 

הסחתי את דעתי בשיחות ועיסוקים והתחמקתי מקשר עין. 

מי שמכיר את החושך יודע שעד שהוא מגיע לבקר, 

הוא לא מסכים ללכת לפני מתייחסים אליו.  

 

בימים כאלו לא נעים לי מבתי. 

 החושך מוכר לה מהטרימסטר הראשון,

אבל ביתר ההריון היה לנו כל כך נחמד, 

אז למה לקבל את פניה עם אנרגיות שכאלה?   

 

אני נזכרת בחברות שהיו בתקופה עצובה, ופתאום הכל מתחבר:  

תחושת הפגיעות, כאילו שהייתי ערומה לגמרי, 

הפחד שזה לעולם לא יעבור, 

הקושי למצוא את המילים שיביעו את האמת, 

המחשבות שבראש מנהלות עם עצמן שיח: 

״איך את?״  

״וואלה, כרגע לא משהו.״ 

״למה את עצובה?״

״בגלל שזו התגובה של המוח שלי לשינויים הורמונליים.״

״איך אפשר לעזור לך?״ 

״אני לא יודעת.״ 

 

יום אחד(!) למחרת 

״אמא למה את צוחקת?״ 

״אבא הצחיק אותי.״ 

״מה הוא אמר?״ 

הוא עוד לא מבין שזו לא השנינות של אביו שגורמת לי לצחוק, זו השפה שפיתחנו שרק שנינו מבינים, ההבנה של כמה שנינו מגוחכים וחסרי עקביות, האהבה. 

האהבה. כמה שהיא עוטפת. כל דבר שרואות עיניי היום משתלב במחזה; 

הפס הכהה שעוד נמצא לי על הבטן, מסמן לבתי את השביל לחלב. 

צליל נשימותיה בזמן שיונקת ממני, 

הבן שלי שנולד מחדש כאח גדול, מפציר בי להרים את אחותו מיד אם היא רק מתחילה לבכות, 

הגבר הזה שאני חיה איתו, שהקמנו ביחד משפחה. 

כמה יפה לו להיות לא מגולח. כמה הצוואר שלו רך ונעים לי. 

״על כל אלה , על כל אלה- שמור נא לי אלי הטוב״- התחננתי היום בפני הכוח הזה שמניע פה דברים. 

אחחח חבריי ההורמונים. כמה קיללתי אתכם, כמה רציתי לברוח. כיום אני מבינה שאתם מלמדים אותי להיות עגולה, מזכירים לי חמלה, מראים לי שמאחורי כל אדם שאני פוגשת יש שכבות של מורכבות, הרגלים מביכים, תרופות ופחדים שלא נותנים להירדם בלילה. 

איזה יום יהיה מחר בפסיכדליה הנפשית שאני עוברת עם השינויים ההורמונליים האלה? אני לא יודעת. אבל הנני כאן. 

 

שיהיה אחלה סופשבוע, ושנקבל כל רגש שבא לבקר בידיים פתוחות לרווחה. נרקיס. 

Photo by Annie Spratt on Unsplash