סיפור שמתחיל בקנאה ונגמר במדורה ‎

דיסלקיימר: הם סוף סוף חוזרים הביתה!!!!!! ואני מאושרת ונשימתי עצורה עד שיגיעו. אבל אני רוצה לראות אותם רגע חוזרים, ולתת מקום לכל הרגשות שעולים כשאנחנו מבינים את מצבם ומיהם אלו שכבר לא איתנו. אני עוד לא בשלה לסיכומי מלחמה או חגיגות העסקה, כי אני צריכה עוד רגע לראות אותה יוצאת לפועל. ולכן הניוזלטר היום לא יעסוק בזה, אבל כמובן שעוד אכתוב על זה כשאבין יותר מה זה ״זה.״ 

אני זוכרת את היום שבו החלטתי שאני רוצה להפסיק להיות קנאית ולהתחיל לפרגן.
זה היה בכיתה ו׳, כשהבנתי שלחברה שלי יש משהו שאני רוצה — ואין לי.
ואז הרגשתי את התחושה הזו… קשה לתאר את הקנאה במילים,
אבל אם הייתי מנסה, זו תחושה כמו שעכשיו עקצה אותי יתושה בעין —
ואסור לגרד.

כי אם אגרד, העקיצה תגדל, והעין שלי תהיה נפוחה.
אז אני מתאמצת להתעלם מהעקיצה, אבל היא שם, מגרדת לי, כואבת לי.
וככה זה גם עם קנאה.

כשהייתי ילדה חשבתי שאם אפרגן, יפסיקו לעקוץ אותי.
אבל זה לא נכון.
גם אחרי 25 שנה של פירגון מבחירה —
לפעמים עדיין מגרד לי, כשאני רואה משהו שאני רוצה אצל מישהו אחר.
אבל אז אני נזכרת.
באמת נזכרת.
שלפרגן — זה עדיף.

כי כשאני נותנת לקנאה להוביל, כשאני “מגרדת” —
העין שלי פשוט מתנפחת, שדה הראייה שלי מצטמצם
ואני זו שמפסידה.

המילה פירגון נולדה ביידיש — אחת השפות היהודיות הוותיקות —
לא כי היהודים היו מפרגנים במיוחד,
אלא להיפך- כנראה היינו צריכים להמציא מילה כזו בגלל שאנחנו קנאים מלידה.
אם יש משהו שיהודים מבינים זה את כוחה של השפה, 

הבנו שברגע שנותנים למשהו שם,
הוא נהיה זמין יותר בתודעה,
ואפשר לבחור בו.

אבל הקנאה מעידה גם על היופי שלנו בתור בני אדם: 

אנחנו מקנאים כי אנחנו אוהבים.
כי אנחנו מזדהים.
כי אנחנו לומדים את עצמנו בעיקר דרך אחרים.

זה תמיד מצחיק אותי כשמבוגרים אומרים לילדים:
“אם כולם יקפצו מהגג, גם אתה תקפוץ?”
ברור שכן.
מה אני אעשה פה לבד?

אותו דבר גם כשאנשים אומרים על ענייני עבודה ויזמות —
״אנשים זה הדבר הכי קשה״
ברור שאנשים זה ״הדבר הכי קשה״, אבלזה  גם הדבר הכי יפה, הכי מעניין..           אנשים הם פשוט ה״דבר״. 

אנחנו מחקים אחד את השנייה- אנחנו אוהבים אחד את השניה- אנחנו רבים אחד עם השניה-ואנחנו סולחים אחד לשניה -וזה בדיוק הסיפור של להיות אנושי.

בגלל זה סיפורים אנושיים משפיעים עלינו כל כך.
הם הדלק של הלב והמוח שלנו.
הם אלו שמעוררים אותנו לכתוב את הסיפור שלנו מחדש.

מאז שהוצאתי את רב־המכר ״אישה חיה“, קיבלתי אלפי מכתבים מקוראות וקוראים
שהאש שנדלקה בהם בעקבות הספר שינתה את חייהם.
הם כולם שואלים אותי — מתי הספר הבא?

אבל אני הבנתי שאני לא רוצה לחכות לספר הבא.
ואפילו אסור לי לחכות לספר הבא.

אחרי 15 שנה שאני כותבת סיפורים ומייצרת קהילות שמעודדות אנשים להמשיך ולכתוב את סיפורי חייהם הייתי עדה פעם אחר פעם לכוח המרפא של המלאכה הזו. 

בימים האלו, כאשר כלכך הרבה מאיתנו כבויים ומותשים מהתקופה המטורפת הזאת החלטתי להעלות הילוך במלאכה שבשבילה נולדתי. כבר תקופה שסיפורים רבים מבעבעים בי ומדליקים אותי - ולכן אני מדליקה מדורה, ומזמינה אתכם להיות היושבים הראשונים סביבה. 

אז אני פותחת היום לראשונה את ההרשמה לספרייה החיה —
מרחב אינטימי ומעורר, למבוגרים בלבד,
שבו אשתף סיפורים מצולמים ואמיתיים על מיניות, יחסים והגשמה.
סיפורים שלא ניתן לשים ברשתות וגם לא פה, הם יהיו אותנטיים וחשופים כמו בספר,
הם יהיו בוידאו, באודיו ובטקסט —
כל אחד יוכל לבחור איך הוא רוצה להדליק את האש שלו- והם יופיעו רק למנויים. 

אם אתם קוראים אותי כל שבוע,
אם התחברתם לאישה חיה,
אם אתם מחפשים תוכן שמחזיר את התשוקה לחיים,
ואם בא לכם להיות בין היושבים הראשונים ליד המדורה —
אז המקום הזה בשבילכם.
והזמן הוא עכשיו.

בואו לכאן.  

מאחלת סופ״ש שבו ננשום לרווחה בתור עם,
ונתחיל לקבל את הריפוי שאנחנו כל כך זקוקים לו.

נרקיס

‍