השבוע אחרי שהתנעתי את האוטו, נדלק לי הרדיו במהלך ריאיון של בנימין נתניהו בגלי צה״ל. בדרך כלל אם הרדיו מנגן אני ישר סוגרת או מעבירה תחנה, אני לא מאזינה לרדיו כבר שנים ובמיוחד לא לריאיונות פוליטיים.
הפעם חשבתי לעצמי: היי, זה ראש הממשלה שלי, ולא שמעתי אותו עונה על שאלות המון זמן, למה שאני לא אאזין קצת לשם שינוי?
אז הקשבתי לביבי עונה על שאלות כל הדרך הביתה. זה היה כמעט 20 דקות.
תוך כדי האזנה, התחילה להיבנות אצלי איזושהי מחשבה בראש. בהתחלה היא הייתה שקטה, אך ככל שהריאיון התקדם היא התגברה והתגברה עד שהפכה להיות הקול הדומיננטי בראש שלי: וואו, איזה בנאדם מרשים וסוחף האיש הזה. אני ממש מבינה למה כל כך הרבה אנשים הולכים אחריו. הנה אני שלעולם לא הצבעתי ליכוד, חושבת שונה מהאדם הזה כמעט בכל תחום, ובכל זאת משהו במילותיו משדר לחלק דומיננטי במוח שלי שאם אני רק אלך איתו, אז הכל יהיה בסדר. הוא כבר יטפל בכל הדברים שיש לי סיבה להיות חרדה מהם.
מה זו התופעה הזאת? קוראים לה משיכה לכוח.
זה מדהים אותי כמה אנחנו מחפשים כל הזמן אנשים שיש להם כוח שיהוו עבורינו איזשהו ביטחון ו״מבוגר אחראי״.
פעם הייתה לי ביקורת כלפי ההעדפה הזאת שלנו, חשבתי שהיא מגיעה ״רק״ מהאגו. היום אני מבינה שלמשיכה לכוח יש סיבה אבולוציונית, נראה לי שאנחנו נולדים ככה.
למשל לאחרונה הבן שלי מעדיף את אבא שלו. כל פעם ששלושתינו ביחד, הוא רוצה שאבא ירים אותו, ללכת אחרי אבא, לעשות מה שאבא עושה. בדרך כלל אני קצת מתבאסת, ומנסה לשחק איתו בכל מיני דברים כיפיים ומעניינים כדי שיבחר גם בי, אבל שומדבר לא עוזר. להיפך, כמה שאני יותר מנסה, ככה הוא יותר רוצה ללכת אחרי אבא. יום אחד כשהתחיל להגיד ״אבא, אבא״ במקרה הייתי בדיוק עסוקה: היו לי מיילים לענות עליהם ומישהו התקשר אלי ונכנסתי לשיחת עבודה. תוך רגע הכל התהפך: ״אמא, אמא!״ הבן שלי רק רצה שאני ארים אותו וללכת אחריי לכל מקום. עכשיו לא הייתי בהזדקקות כלפיו והיה לו ברור שאני מזיזה עניינים.
זו עוד צורה של משיכה לכוח.
אתמול הנחיתי מפגש זום מירב מיכאלי. היינו מאות משתתפים ומירב ענתה על כל השאלות שאספנו עבורה ובכך הציגה את התפיסות שלה לגבי הנושאים המהותיים שעומדים בפנינו בתקופה הנפיצה הזאת.
אני עדיין לא יודעת למי אני מצביעה, לכן תוך כדי שהקשבתי לה, שאלתי את עצמי: מה אני מחפשת במנהיג שייצג אותי בכנסת? מה באמת חשוב לי?
אם המנהיג עומד בכל התפיסות הערכיות שלי, אבל אין לו כוח להשפיע- אז אין שום משמעות לכך שיהיה לו כסא.
אם יש למנהיג כוח להשפיע, אבל הוא מייצג עולם שמנוגד לערכים שלי- אז מסוכן מבחינתי שיהיה לו כסא.
אם המנהיג עומד בחלק מהתפיסות, ויש לו מעט כוח להשפיע- אז האם ארגיש אותו בכלל? לא עדיף כבר לחזק את אחד מהחזקים שפחות גרועים בעיני?
אני באמת עוד לא יודעת.
אבל מה שכן למדתי ממערכות הבחירות האחרונות זה שבפוליטיקה אי אפשר לקבל החלטות מבלי לחשוב על כוח ומבלי לקחת בחשבון את התמונה השלמה.
לא מדובר בתוכנית ריאליטי בה אנחנו מצביעים למישהו כי הוא מוצא חן בעינינו.
אנחנו בתקופה קריטית.
איך ייראו החיים בשלב הבא של הקורונה?
איך אנשים שלא סוגרים את החודש יקבלו תמיכה כלכלית?
איך נשמור על הדמוקרטיה שלנו? על הזכות לשיוויון? על מערכת המשפט?
השנה כשאני חושבת למי להצביע, אני לא מחפשת מישהו שמוצא חן בעיני. אני מחפשת מישהו שיידע לנווט בתוך האתגרים האלו ולעשות שינוי אמיתי.
אין לי עדיין תשובה מי המועמד, אני עדיין בודקת. אם יש לכם מחשבות בנושא, אפילו אם מדובר על מועמדים ספציפיים והשיקולים שלכם, אשמח כמו תמיד לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע והכי הכי חשוב שלא משנה למי אנחנו מצביעים- נלך להצביע!, נרקיס.
Photo by Kyle Glenn on Unsplash
