לפני כמה ימים לביא ביקש לצפות בקטע מהסרט מדגסקר. הוא כבר צפה בעבר בכל הקטעים הקצרים מהסרט אשר זמינים בyoutube, לכן רק לפי התמונה המקדימה הוא כבר ידע לזהות מה מצפה לו.
הוא הצביע על אחד הסרטונים, ביקש אותו והוסיף:״אבל את תשמרי עלי נכון?״
הבנתי שמדובר בקטע מפחיד. ״אתה בטוח שאתה רוצה לצפות בזה?״
״כן״ הוא אמר.
הפעלתי את הסרטון, צפיתי איתו והופתעתי מכמה הוא באמת מפחיד : בפחות מארבע דקות מספיקים לחטוף גור אריה מהוריו, לשים אותו בארגז ולהעבירו לגן חיות : (
תוך כדי שאני חושבת לעצמי מה לעזאזל dreamworks חשבו לעצמם עם התכנים האלה אני מחבקת את לביא, ואני שמה לב שהוא רועד(!). כשנגמר הסרטון הוא התחיל לבכות.
מיד נכנסתי לimdb וקראתי את הסינפוסיס. ניסיתי לשתף את לביא בשמחה:״ראינו חלק ממש מפחיד, אבל זה מסתדר בהמשך. הוא מכיר בגן חיות חברים שאיתם הוא יוצא למסע, ובסוף הוא פוגש מחדש את ההורים שלו! יש לסיפור הזה סוף טוב.״ כשראיתי שללביא זה לא עזר, עלה לי רעיון אחר:
״אתה רוצה שאני אספר לך סיפור עם אותם דמויות שקורה בו משהו אחר?״
״כן!״. הוא מיד ענה.
סיפרתי את אותו סיפור בדיוק, רק שהפעם כשהאיש ניסה לחטוף את גור האריה, אבא שלו הציל אותו ברגע האחרון.
לביא שמח וביקש עוד סיפור עם סוף אחר: הפעם סיפרתי איך האיש פיספס כשניסה לכוון את המלכודת וגור האריה הספיק לברוח בעצמו.
ללביא לא הספיק, הוא המשיך להזמין ממני סיפורים: ״עכשיו תספרי שהוא עם ההורים שלו והאיש בכלל לא בא לקחת אותו״
ומיד כשסיימתי:״ועכשיו תספרי על האריה סיפור אחר ,במקום אחר.״
ככה המשכנו עם רצף של איזה עשר גרסאות שונות עד שראיתי שהסיפור המפחיד כבר לא קיים במערכת שלו יותר, הוא רגוע ושמח.
יום למחרת, לביא ביקש ממני את הסיפור של האריה שוב, וכשניסיתי לספר את אחת הגרסאות האחרות הוא התעצבן עלי:״לא, תספרי את מה שראיתי בסרטון.״
״אתה בטוח?״ שאלתי
״כן!״
במהלך הסיפור הוא היה דרוך וקשוב, אבל שמתי לב שהוא כבר לא מפחד: הוא הצליח להכיל את הסיפור הזה, וכל השבוע ביקש שאספר לו את זה שוב ושוב ושוב, ושאמשיך כל פעם לספר על עלילותיו של גור האריה בגן החיות.
התהליך שהוא עבר עזר לי להבין בעוד רמה איך אנחנו מתמודדים עם פחדים בתור מבוגרים: כחלק מההכנה ללידה, השתתפתי לאחרונה בקורס הכנה ללידה של איילה אלישע, שבין היתר מתייחס גם להתמודדות עם הפחדים שיש לנו מהלידה. אחת השיטות שהיא מציעה להתמודדות עם פחדים היא עבודה ארבעת השאלות המפורסמות של ביירון קייטי, במסגרתן אנחנו מסתכלים לפחדים שלנו בעיניים, מטילים בהם ספק, ובמקביל מכילים אותם ומאפשרים לעצמינו לשתול אמונות אחרות לגביהם. אם תתנסו בשיטה של ביירון קייטי (שמתי לינק להסבר למטה) תשימו לב שזה ממש דומה למה שלביא עשה עם הסרטון: כשאנחנו מפחדים, התרחיש הגרוע מכל מציף לנו את התודעה ולא נותן לנו מנוח. כדי להירגע אנחנו יכולים להציע לתודעה שלנו גרסאות אחרות אפשריות של המציאות, כאלו שרצויות יותר בעינינו. ואז כשאנחנו מצליחים שוב לחשוב באופן בהיר, אפשר לחזור לגרסא המפחידה, להכיל אותה, ואפילו להבין למה היא לא כל כך נוראית כמו שחשבנו. גם אם היא וחס וחלילה תקרה- אנחנו נצליח להתמודד איתה. זה הזכיר לי כמה לפחד יש חלק חשוב בהתפתחות שלנו. במקום להשקיע כלכך הרבה משאבים בלברוח מהפחדים שלנו, אנחנו יכולים לברך אותם לשלום כשמגיעים ולעשות איתם תהליך.
איך אתם מתמודדים עם פחדים? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, שלא נפחד מהפחד! נרקיס.
Photo by Chris Barbalis on Unsplash
