על האישה המבולבלת או:״למה בעצם נכנסתי לחדר הזה?״
אני מתבוננת על הקירות, על הרצפה, על הרהיטים וזה לא עוזר.. אני עדיין לא זוכרת למה נכנסתי לחדר הזה.
גם את המפתחות של האוטו אני כמה פעמים ביום לאחרונה לא זוכרת איפה הנחתי.
אלון רואה אותי ודואג לציין עם חיוך: ״איזה מוזר, זה ממש לא אופייני לך.״ ואני מחייכת אליו מעט במבוכה כי אני מרגישה שזה דווקא הפך יותר ויותר הטבע שלי.
לפני שבוע עזבנו את הבית בו גרנו שש שנים, והבית אליו נעבור עוד בשיפוץ, אז אנחנו כרגע חיים על מזוודות וארגזים. מחר נעבור לסבלט, ובינתיים הדברים שלנו מפוזרים בין החדרים השונים של בית הוריי ואני לא זוכרת מה נמצא באיזו מזוודה וגם מה בכלל נמצא ומה איפסנו במחסן עד שיגיע המשיח ונעשה הובלה לביתנו החדש.
אבל אני בכלל חושדת שזה לא רק המעבר בית וזה קשור בתופעות שקורות לנו, הנשים, בשנים שלפני גיל המעבר. (אני אוטוטו בת 39!)
יש לי עוד כמה…
למשל אתמול אספתי את הבת שלי מהגן וכשהייתי ליד השער מישהו עשה לי שלום מרחוק.
כנראה זה היה אחד ההורים מהגן, לעולם לא אדע כי לא ראיתי אותו מספיק טוב על מנת לזהות.
נכון, יש לי משקפי ראייה שאני מתחמקת מלהרכיב, אבל עד לא מזמן, ממרחק כזה עוד הייתי מזהה.
זייפתי אליו חיוך שמשדר זיהוי ואפילו חיבה והמשכתי בחיי.
כמה מטרים אחר כך ראיתי מרחוק מישהי שלא ראיתי הרבה זמן, נופפתי לה לשלום והוספתי ׳מה קורה?׳ מתלהב אבל ראיתי שאין קליינטים לשלום שלי.. כשהתקרבתי והתבהרו לי עוד מהתווי פנים שלה הבנתי שמדובר באדם זר שדומה מרחוק לחברה שלי מפעם.
׳סליחה, התבלבלתי.׳ אמרתי בבושה והמשכתי ללכת.
אני מבולבלת.
לא בקטע קורבני אלא אנתרופולוגי בלבד, אני שמה לב ש ׳האישה המבולבלת׳, שלא זוכרת, שלא רואה טוב, שמסיבות שונות פחות בקשר עם המציאות-היא הזן הנחות ביותר.
הרי בתרבות בה אנחנו חיות, האישה מצופה לזכור הכל בשביל כולם כדי שתוכל גם לדאוג לכולם, להכיל את הבעיות של כולם ולהגשים להם את הרצונות. אם כן, מהו ערכה החברתי של האישה המבולבלת?
הוא לא ברור.
אבל האמת היא שהמעמד הנחות הוא למראית עין בלבד, מכיוון שברגע שהאישה מתפנה מ׳כולם׳, נוצר בתוכה חלל והחלל הזה יכול לחולל.
כאשר האישה מפסיקה ׳להיכנס להריון׳ (כמטאפורה) מ׳כולם׳, היא יכולה ׳להוליד׳ את מה ששוכן בתוכה, במעמקים.
בתוך תוכה שוכן אוצר שחיכה בסבלנות שהיא תתפנה לגלות אותו ולהוציא אותו לאור.
במבט שטחי נראה שהיא כבר לא פורייה אבל לא מעט מעידות שאלו השנים הפוריות ביותר שלנו. ומסתבר שיש בתוכינו הרבה דברים חשובים מאד שהגיע זמנם להיוולד, שמשנים עולם, שבוראים עולמות חדשים.
אז אני מבטיחה להרכיב יותר משקפי ראייה,
אבל לשאר התופעות, אני מתמסרת בכל גופי
מסקרנים אותי החיים שמחכים לי כשהשכל מפסיק להיות הרודן האכזר שקובע לאן אלך.
וחוצמזה, האינטלקט הופך להיות יותר ויותר תכונה של רובוטים,
אז בהחלט ייתכן שאנחנו בתחילת הרנסאנס של הבילבול,
ואני מתכוונת לחגוג אותו.
קריאה אחרונה בהחלט להצטרף אלינו ל׳חיה בסרט׳ בגוף מלא לעבוד על ההגשמה שלך, ולייצר בהירות מתוך הכאוס, הגלים והבילבול. נפגשות ביום שלישי הקרוב ונשארו רק שלושה מקומות אחרונים. נרשמות כאן
שבת של שלום עם עצמינו וכל השינויים שבתוכינו
נרקיס
Related posts
Lorem ipsum dolor sit amet, consectetur adipiscing elit.
לא תכננתי להצביע לו. ואז הבנתי מי תהיה שרת החינוך
היא תלווה את היולדת שלא מאמינה ביכולת שלה ללדת (גם אם הן הרגע הכירו), תגייס כספים לחבר במצב בריאותי ובמקביל תרתום את כל הצוות הרפואי הנדרש. היא תרים את החברה שנמצאת בתקופה חשוכה ותאמץ גם את החתול הפצוע. לא תמיד נוח להיות חברה שלה: למשל כשבא לי להיות מסכנה, היא תתעקש להזכיר לי מי אני עוד יכולה להיות.
על האישה המבולבלת או:״למה בעצם נכנסתי לחדר הזה?״
אני מתבוננת על הקירות, על הרצפה, על הרהיטים וזה לא עוזר.. אני עדיין לא זוכרת למה נכנסתי לחדר הזה. גם את המפתחות של האוטו אני כמה פעמים ביום לאחרונה לא זוכרת איפה הנחתי. אלון רואה אותי ודואג לציין עם חיוך: ״איזה מוזר, זה ממש לא אופייני לך.״ ואני מחייכת אליו מעט במבוכה כי אני מרגישה שזה דווקא הפך יותר ויותר הטבע שלי.
תפסתי את עצמי על חם במלכודת הקורבנות (וזה מה שקרה)
התרגשתי ביחד עם כל עם ישראל לראות את התמונות והשמות של הגיבורים המדהימים שהצילו את המטוס ומנעו אסון בקנה מידה שקשה לתאר, אבל חרה לי שעל הגיבורה בסיפור כמעט לא כתבו, וגם שכתבו במשפט את מה שעשתה עד היום קראו לה ׳אישתו של׳ בלי לציין אפילו את שמה וכמובן שבלי לפרסם את תמונתה.זה הפריע לי לא רק בגלל שטלי מנס ברקוביץ׳ היא חברה, אלא גם כי זו תמונת מראה של החברה בה אנחנו חיות בה הגבורה של הנשים היא שקופה, כי היא נראית אחרת מאיך שהתרגלנו שגיבור בסרטים של הוליווד נראה.
