בשבועות האחרונים התאמצתי להתניע פרויקט וההתחלה הייתה מאתגרת. איפה שלא ניסיתי שתיפתח דלת, היא נסגרה. זה מסוג הפרויקטים שצריך בשבילם קצה חוט של שיתוף פעולה חיצוני כדי שניתן יהיה להתחיל אותו, ומצאנו את עצמינו בצוות מחכים לתשובות מהאנשים המעטים שאצלם הדלת עוד לא נסגרה.
בימים האחרונים שחררתי מהלחץ והחלטתי לעבור ל״תודעת הביצית״, מחכה שהדברים הנכונים יגיעו אלי.
ואז השבוע הגיעה שיחת הטלפון. לאחר שמספר שותפים פוטנציאליים הפנו את גבם אל פניותינו, שותפה פוטנציאלית אחרת, שלא נופלת מרמתם המקצועית של האחרים ואף מתעלה על חלקם, התקשרה מיוזמתה, מבלי שבכלל פנינו אליה, ודיברה איתי בשיא ההתלהבות. ״שמעתי על מה שאתם עושים ואני רוצה לקחת חלק.״ משיחה ראשונית היא הסכימה לכל התנאים שחשובים לנו, והחיבור היה ״בול בפוני״.
ואז בחיים כמו בחיים- ברגע שהקוביה הזאת במגדל הסתדרה, דברים נוספים התחילו להסתדר ומצאנו את עצמנו במצב בו אנחנו נדרשים להחליט בין שותפים. מבחינה מקצועית אין הבדל מהותי ביניהם. שאלנו את עצמנו: איזה שותף יותר טוב עבורנו? אלו שהיינו צריכים לחזר אחריהם? או אלו שנלהבים מיוזמתם והבינו את הקטע על ההתחלה?
היה לי ברור מיד- כשמדובר בבחירת אנשים, אני הולכת עם איפה שקל. אני רוצה ללכת עם מי שרוצה ללכת איתי.
בעבר היה קיים אצלי דפוס שמי שלא מעוניין בי, גרם לי להיות יותר מעוניינת בו. בנערותי זה בא לידי ביטוי בלהימשך רק לבנים שלא היו פנויים רגשית לקשר, ובבגרותי זה בא לידי ביטוי בלהתעקש על כל דלת שנסגרת בפניי: בין אם מדובר בהזדמנות עבודה, להיות חברה של מישהי או לדבר באיזה כנס. הדפוס הזה נבע משילוב בין אמונה מוטעית על הישגיות (״רק מי שעובד ממש קשה והולך נגד הרוח-מצליח״) לבין הערכה עצמית נמוכה:
הנחתי שמשהו בי לא אטרקטיבי ולא ראוי, ומכאן הסקתי שגם אנשים שהתעניינו בי אינם ראויים. כל הנחמדים הם לא אטרקטיביים, ואילו הלא נגישים, אלו שחוויתי מהם דחייה, היו נראים לי מסתוריים, שווים, כאלו שכנראה מבינים משהו שאני עוד לא הבנתי ולכן אני צריכה לשאוף להגיע לרמה שלהם ולהתעקש על תשומת לבם עד שיביעו בי עניין.
מה שמשעשע במיוחד בדפוס הזה הוא שבמקרים הנדירים בהם הצלחתי להמיר אדם מסוים מ״לא מתעניין״ לאדיב ונחמד, מיד משהו בו הפך אצלי לפחות מעניין, למרות שמדובר באותו אדם בדיוק. : )
להתעקש על אנשים שלא מעוניינים בנו זה לא רק ביזבוז אדיר של אנרגיה, זה גם יכול לגרום לנו לפספס את מה שיש לחיים להציע. בגלל הדפוס הזה כמעט פספסתי את הגבר שהפך להיות בעלי:
אני זוכרת שכשאלון ואני התחלנו לצאת היה לי ממש קשה להתמודד עם כמה יפה הוא התייחס לי. לא יצאנו שבוע והוא כבר הזמין לנו מקומות במסעדה לרגל יום האהבה, יום אחרי שהתנשקנו הוא שלח לי הודעה בבוקר ״מה שלומך?״ עם אימוג׳י של פרח, הוא תמיד התעניין במה שאני עושה ובשום שלב לא שיחק איתי משחקים.
באופן ״טבעי״ כל מה שרציתי באותם ימים זה לסיים את הקשר, אבל למזלי, לשם שינוי, ידעתי יותר טוב מזה. אחרי שנים רבות של רווקות מתסכלת ודחיות מצד ה״גברים המיסתוריים״ היה בי משהו שידע שזה דפוס שגורם לי לסבול. אז הייתי משתפת אותו בכנות במה שאני מרגישה, ושנינו החזקנו מעמד. במשך כמה חודשים התקרבנו והתקרבנו והתקרבנו, עד שפתאום, בנסיעת עבודה, כשהייתי רחוקה ממנו לכמה שבועות שמתי לב שאני ממש מתגעגעת אליו, שהוא האדם היחיד שבא לי לספר לו את מה שעובר עלי שם. וכשחזרתי לארץ- התגלה מולי לא פחות מאוצר. הוא תמיד היה שם האוצר הזה, פשוט לא הייתי פנויה רגשית להבחין בו לפני, היו לי משקפיים שהסתירו ממני את המציאות ושמו נצנצים במקומות הלא נכונים.
לא רק שבאלון אני מאוהבת עד היום (ועבר כמעט עשור), שינוי הדפוס הזה שינה את איך שאני בוחרת חברים, קולגות ופרויקטים.
אם פעם חשבתי בתקופות מסוימות שאני אישה שגברים לא מתאהבים בה, או שדברים מסוימים לא יכולים ללכת לי מקצועית- היום אני מבינה שאני זאת שנהגתי למגנט לחיי אנשים שלא מעוניינים בי ובכך שיחזרתי שוב ושוב את אותה סיטואציה.
היום אני עם אנשים שאפשר לרוץ איתם, ולא כאלו שצריך לשחק איתם תופסת או מחבואים.
האם אתם מעריכים אנשים שנחמדים אליכם? או מעדיפים את המיסתוריים וה״קשים״? אתם שמים לב לזה בעבודה? או בחיים האישיים? ואיך אתם מתמודדים עם זה?. אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה סופשבוע קל! נרקיס.
Photo by Claudio Schwarz on Unsplash
