באחד הלילות השבוע סבלתי מנדודי שינה. עשיתי הכל כדי להצליח להירדם: נמנעתי מלהסתכל בפלאפון, בקושי זזתי, האטתי את הנשימה…
אחרי זמן שהרגיש כמו נצח הסתכלתי בשעון בפלאפון וגיליתי בייאוש שעברו שעתיים(!).
המוח שניסה להתרוקן התחיל להתמלא במחשבות מעיקות בזו אחר זו:
נזכרתי ב״כן״ שאמרתי לקולגה על פרויקט שרצתה את המעורבות שלי בו, למרות שהוא לא בסדר העדיפויות שלי.
התכווצה לי הבטן.
נזכרתי בחילופי הדברים חסרי הכבוד שהיו לי בתכתובת המייל, בהם לא הצבתי את הגבול שלי.
הגרון התייבש.
נזכרתי בחברה שאמרה לי משהו שלא הסכמתי איתו אבל עניתי בריצוי, פחדתי להגיד לה את דעתי האמיתית.
הראש כבד.
בכל אחת מהדוגמאות האלו ידעתי מיד שהתשובה היא:״לא״ אבל הוביל אותי איזה קול חמקמק, והציע לי בערמומיות: עוד קצת, עוד קצת, תני להם מה אכפת לך? מה יש להתעכב על זה עכשיו? תחליקי את זה. הקול מעמיד פנים שהוא מציע, אבל בפועל הוא מנהל את העניינים. ״תגידי כן, מה הבעיה? זו רק טיפה אחת בים, את לא תרגישי.״
טיפה, ועוד טיפה, ועוד טיפה- - וזה רק י ו ם א ח ד .
אני בכלל לא זוכרת: מה היו הטיפות אתמול?
ואילו יהיו מחר?
חיים שלמים אפשר להעביר ככה בלהתעלם מה״לא״
מיד פתחתי את הפלאפון ובהצתה מאוחרת שלחתי לכולם ״לא״: על הפרויקט, על ההתכתבות, על המשך השיח עם החברה.
אני זוכרת שאמרו לי פעם שלהיות בפלאפון לפני שמנסים להירדם זה הכי גרוע שיש, אבל איך שסיימתי לשלוח את ההודעות עצמתי עיניים ומיד נרדמתי. כנראה שאין דבר שיותר עוזר להירדם מלהגיד לא- גם כשזה מלווה באורות ניאון לתוך העיניים. קיבלתי את מנת ה״לא״ היומית שלי-עכשיו אפשר ללכת לישון.
״אדם שאין לו לא, הוא אדם שאין לו כן״.
על מה אתם לא אומרים לא עכשיו בחיים שלכם? זה אף פעם לא מאוחר מידיי.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Gemma Evans on Unsplash
