מאז שאני זוכרת את עצמי תמיד העסיק אותי המתח הקיים בין הצורך להיות באותנטיות ולבטא את הייחודיות שלי, לבין הצורך להישאר חלק לגיטימי מהחברה, מהמיינסטרים. יש את גישת הניואייג׳ שמעודדת אותנו להגיד ולעשות מה שבא לנו ובסוף הכל יסתדר כמו בסרט הוליוודי, אבל בפועל כבני אדם אנחנו תלויים אחד בשניה כמו שעובר תלוי בחבל הטבור. בעבר, להיות מנודה מהחברה בה אתה חי היתה מונעת מהאדם גישה לאוכל ומחסה מטורפים. בעיני, כיום גזר הדין דיי דומה, רק שהדברים אותם אנחנו מכנים בתור ״מזון״ ו״מקלט״ הפכו להיות מגוונים יותר.
גם הקיצון השני, בו אנחנו מעצבים ומתכננים את חיינו כל הזמן לפי הפחד הזה, מרשים לעצמינו לחשוב ולפעול רק לפי מה שכתוב בתקשורת ההמונית או נאמר בארוחות המשפחתיות- אלו לא חיים של הגשמה. לחיות רק על פי מדדים חיצוניים, אישורים ומרדף אחרי פופולריות זה מתכון בטוח לאומללות ומירמור.
האומנות היא איפשהו באיזון שבאמצע, באדם שרואה ורגיש לאחרים סביבו, וכחלק מזה גם לעצמו, ובכך מצליח להביע את השילוב היפה שביניהם- הייחודיות הקיימת בו.
בשבוע שעבר הזמינו אותי להרצות בפני מאות סטודנטים באחת האוניברסיטאות המובילות בארץ. כששאלתי על מה הם מצפים שאני ארצה, בדקתי בעדינות עד כמה הם באמת מכירים את עבודתי בשנים האחרונות. מיד המארגן אמר לי:״אני עוקב אחר פועלך, תדברי על מה שכרגע בוער בך לשתף עם סטודנטים, ראיתי שהוצאת ספר לאחרונה? אולי בנושאים האלו?״ מיד פחד מהול בהתרגשות הציף את גופי.
מאז שהוצאתי את ״אשה חיה״, יוצא לי לדבר יותר ויותר בפומבי על הקשר בין מיניות והגשמה. להנגיש את הנושאים האלו לקהל הרחב זה לא דבר פשוט עבורי. אמנם יצא לי לתרגל את זה בשנתיים האחרונות, ועדיין בכל פעם שאני נחשפת לעוד מעגל אני מנסה לעבוד עם הקול בתוכי שמפחד שיעלו אותי על המוקד. אני שואלת את עצמי: איך הנושא הזה יכול להיות מובן יותר? מהן הרגישויות שעשויות לעלות לאנשים? ואיך ניתן לגשר עליהן?
אחרי מספר טיוטות שמחקתי וכתבתי לקראת ההרצאה, התקשרתי למארגן וביקשתי ממנו שיספר לי עוד על הקהל. הוא שיתף שהסטודנטים האלו מאוגדים במועדון שמתמקד בהתפתחות עצמית, אז כל ההרצאות המובאות בפניהם הם בנושאים רכים.
״ותגיד, עד כמה אני יכולה להרגיש חופשי להתבטא בנושא? בוא נגדיר גבולות גזרה.״ ביקשתי.
״תשמעי מן הסתם זה מוסד אקדמי, את הרי יודעת להיות ממלכתית, שמעתי אותך בעבר. אני רק יכול לשתף אותך שההרצאה המוצלחת ביותר שהיתה למועדון היתה של יוסי גינסברג, והוא הגיע אליה עם גלימה. תעשי עם זה מה שאת מבינה.״
ההרצאה תתקיים בשבוע הבא, ועד אז אני מקווה להבין מהי ״הגלימה״ המטאפורית שלי. כזאת שמתבטאת באומץ למען הכלל, אך גם רואה ולומדת ברגישות ועדינות ממי שעומד מולה.
אם יש לכם ניסיון בלהביא את עצמכם בצורה שדרשה ממכם אומץ משולב עם הנגשה, אשמח לקרוא אתכם, שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Alina Grubnyak on Unsplash
