כשהייתי בתיכון סבלתי מהפרעות אכילה.
שגרת ההפרעות שלי היתה דינאמית: תקופות מסוימות הייתי נעה בין התקפי בינג׳ לבולמיה, תקופות אחרות הייתי אוכלת רק חסה ותפוח ירוק, ולפעמים הייתי משלבת בין שלושתם. עליות וירידות חדות במשקל היו טבע שני שלי.
כשהתגייסתי לצבא חייתי עם אנשים מהבוקר עד הערב שראו הכל, וכבר לא יכולתי להסתתר.
אז חזרתי לאכול, והפעם עשיתי פיצוי על שנים: שלוש ארוחות גדולות ביום ובין לבין שלל חטיפים בשק״ם.
באופן טבעי, מה שקרה זה שהשמנתי.
וכתוצאה מזה, מה שקרה זה ששנאתי את עצמי.
לא היה עובר יום מבלי שעלו לי מחשבות שליליות מול המראה, ומספר פעמים ביום היו לי חלומות בהקיץ על היום שבו ארד במשקל ואהפוך להיות רזה.
להיות רזה היה כל מה שרציתי. רזון היה עבורי יופי, חופש, וסימן לכך שהכל בסדר איתי.
אני חושבת שזה היה בערך בגיל 25 כשהיה כבר נמאס לי לשנוא את הגוף שלי.
הלכתי לקורס ויפאסנה במטרה למצוא שלום, ושם אחרי שעות של מדיטציה עלה בי רצון חדש: במקום לרצות להיות רזה, אני רוצה לקבל את עצמי לגמרי. כמו שאני-עכשיו.
לצורך זה פיתחתי תרגיל חדש: מידיי יום הייתי מסתכלת זמן ממושך במראה ומדמיינת שלא משנה מה, אין שום דרך שהגוף שלי ישתנה. הגוף שאני רואה מול המראה, צורתו, והמשקל שלו, זו המציאות שאיתה אני תמיד אחיה, ואותה אני רוצה לקבל. בימים הראשונים זה היה ממש בלתי נסבל. לדמיין שאני הולכת להיתקע עם הצורה הנוכחית היה בשבילי כמו גזר דין מייאש. אחרי בערך שבוע הצלחתי יותר להכיל את זה. ואחרי כמה שבועות התחילו לצאת ממני כמה מילים טובות על הגוף ואפילו תודה.
התרגיל הזה שינה לחלוטין את מערכת היחסים שלי עם הגוף שלי: המאבק שהיה לי איתו נשל וכן גם העליות והירידות החדות במשקל. אבל איך זה קרה?
השבוע צפיתי בהרצאת טד בנושא:״אושר מלאכותי״ שהסבירה לי את התופעה: כבני אדם יש לנו אפשרות לדמות חוויות במוחנו לפני שהן קרו, וזה מה שגורם לנו לתעדף תרחיש עתידי אחד על אחר. הסימולטור הזה שבמוחנו מאפשר לנו להיות בעלי אמביציות להגשים, אבל הוא גם אשם ברוב האומללות שלנו: אנחנו חושבים שלקבל את מה שאנחנו רוצים יקבע את האושר שלנו, בעוד מחקרים מראים שלאורך זמן אנשים שירדו במשקל, זכו בלוטו, קיבלו קידום, או מצאו זוגיות, מאושרים בממוצע באותה מידה כמו שהיו לפני שהמאורע המיוחל קרה להם.
אז מה קורה לנו כשאנחנו לא מקבלים את מה שאנחנו רוצים?
כבני אדם יש לנו ״מערכת חיסון פסיכולוגית״ שעוזרת לנו לשנות את השקפותינו כדי שנרגיש טוב יותר לגבי מה שיש לנו. כולנו מכירים תגובות כמו:״אין לי חרטות, הכל יצא לטובה, קיבלתי מזה המון״ אחרי שבנאדם מתאכזב מתוצאה מסוימת. אנחנו רגילים להקשיב לסיפורי ה״אושר המלאכותי״ האלו ברחמים כי אנחנו לא מאמינים לו שהוא באמת מרגיש ככה, זה נשמע כמו ניסיון עלוב לשיכנוע עצמי.
אבל מחקרים מראים אחרת.
בניסוי שנעשה בהרווארד, ביקשו מנבדקים לתעדף שישה ציורים שונים לפי הטעם האסתטי שלהם. לאחר מכן, אמרו להם שיש להם אפשרות לקבל הביתה את הציור שתיעדפו במקום השלישי, או את הציור שתיעדפו במקום הרביעי. הנבדקים כמובן בחרו בציור שתיעדפו במקום הגבוה יותר, זה שהיה במקום השלישי. לאחר מספר ימים ביצעו את הניסוי שוב: הפעם הנבדקים דירגו את זה שהיה במקום השלישי במקום השני, ואת זה שהיה במקום הרביעי במקום החמישי. במילים אחרות: כולם אהבו יותר את הציור שהם בחרו בו ואהבו פחות את הציור שלא בחרו בו.
אחרכך עשו את אותו ניסוי על חולי אמנזיה, והתוצאות יצאו בדיוק אותו דבר! זאת אומרת, שגם כשהנבדקים לא זכרו באופן מודע שבחרו בציור השלישי על פני הרביעי, הם דירגו אותם גבוה ונמוך יותר בהתאם לבחירות שלהם. הניסוי הזה הוכיח שתהליך האושר המלאכותי קורה בתת מודע שלנו, ובאמת משנה את ההעדפות שלנו בהתאם לבחירה שעשינו.
אנחנו נוטים לחשוב שככל שיש לנו יותר אפשרויות בחירה אנחנו נהיה מאושרים יותר,
אבל מחקרים מראים אחרת.
בניסוי נוסף שנערך בהרווארד, שוב ביקשו מנבדקים לתעדף ציורים ולבחור רק אחד שיקחו הביתה. רק שהפעם לקבוצה אחת נתנו אפשרות להתחרט במשך מספר חודשים, ולקבוצה השניה לא היתה אפשרות להתחרט. לאורך זמן הקבוצה שלא היתה לה אפשרות להתחרט יותר ויותר היתה מרוצה מהציור שבחרה, ואילו הקבוצה השניה היתה מרוצה פחות ופחות מהציור שבחרה. מוחם של הנבדקים שיכלו לשנות את דעתם בניסוי היה עמוס בחרטות, ספקות ומחשבות של ״מה אם?״ לגבי בחירת הציור.
מערכת החיסון הפסיכולוגית של האושר המלאכותי עובדת הכי טוב במצבים בהם אנחנו מוותרים על אפשרות הבחירה: היא מאפשרת לנו לקבל את הדברים שאנחנו לא יכולים לשנות ובאמת להעדיף אותם.
מסתבר שככה בזמנו עשיתי עם הגוף שלי: שיכנעתי את עצמי שנתקעתי איתו. כשהפנמתי את זה, בשלב מסוים התחלתי באמת לאהוב אותו. ואנחנו חיים באושר עד עצם היום הזה.
אנחנו חושבים שאושר זה דבר שצריך למצוא, אבל בעצם המוח שלנו יוצר אותו כל הזמן. יש לנו יכולת לייצר בעצמינו את המצב הזה שאנחנו כל הזמן רודפים אחריו.
כמובן שיש מטרות שראוי שנרצה ונעבוד בשבילן, אבל הן בשום מצב לא מצדיקות סבל, כי מסתבר שגם האלטרנטיבה שלהן יכולה להוביל לאושר.
מה אתם יכולים להתחיל לאהוב אם תקבלו את מה שקיים? זה יכול כל דבר: גוף, זוגיות, קריירה או בית. מוזמנים לשתף במייל חוזר.
שיהיה אחלה סופשבוע, ושילוב של אושר טבעי ומלאכותי, שביחד יוצרים חיים נהדרים.
נרקיס.
Photo by Rishabh Dharmani on Unsplash
