אני זוכרת את האוקראינים שאני מכירה מהארץ בימים שהתחילה שם המלחמה.
אני זוכרת עיניים מיואשות שגוללות בפלאפון שלא יורד לרגע מהידיים, אני זוכרת משפטים שהם היו אומרים: ״זה לא אמיתי, זה לא אמיתי מה שקורה״, ״הם לא נורמליים, הם הורגים ילדים, הם הורגים נשים, הם הורגים קשישים..״ אני זוכרת את עצמי מנסה לעזור ולא ממש יודעת איך.
לא ברור לי מתי וגם לא יודעת להסביר איך אבל אני זוכרת שמתישהו עברתי הלאה.
המלחמה ״שלהם״ המשיכה, ואני בשלב מסוים המשכתי ב״שלי״…
לחשוב על דברים אחרים, להתעסק בבעיות תפלות, לבלות- להמשיך לחיות.
הבוקר הבן שלי נעלב מבן דוד שלו, ואני שרגילה להיות אמא מגוננת במקרים כאלו מצאתי את עצמי הפעם חושבת: מה זה להיעלב לעומת למות, לאבד הורים או להיחטף לעזה? אז שייעלב..
אני מתגעגעת לימים בהם זה היה נראה לי דרמטי שהילד שלי נעלב.
מאז יום שבת אני מפחדת ומזועזעת וכואבת אבל יותר מהכל אני מתפללת שלא נתרגל למציאות הזאת.
אני מתפללת שלא נקשה את הלב כדי להצליח לחיות בעולם בו ילדים מופרדים מהורים והתעללות ואכזריות מוצדקות כי״ככה זה במזרח התיכון כשחיים ליד ארגוני טרור״, שלא נתרגל לתפקיד של להיות עם נרדף, בו יהודים בכל העולם כרגעמפחדים להראות סממני זהות.
שלא נסכים לקבל ילדים חטופים כעובדה מוגמרת.
כי אם נסכים להתרגל לזה- אז מה הטעם ב להמשיך לחיות? אפילו אם יהיה אפשר.
מתפללת שנדע ניסים בימים אלו- אנחנו ממש זקוקים להם.
תשמרו על עצמכם ואחד על השניה, נרקיס
Photo by Cole Keister on Unsplash
