בשגרת היומיום אני רגילה לקצב דיי גבוה: אני מדברת עם המון אנשים, מבצעת שלל משימות, עוברת ממקום למקום למקום. אני רגילה לכך שמצב הרוח שלי משתנה מספר פעמים במהלך היום ובדרך כלל אני מצדיקה את איך שאני מרגישה בהתאם למה שקורה בעולם החיצוני: מה ההוא אמר לי, האם הצלחתי להשיג את הדבר הזה שרציתי, או כל פער אחר בין המצוי לרצוי.
בתחילת השבוע יצאתי לחופש לקראת הלידה כשהמטרה המרכזית שעמדה לנגד עיני היתה גמילה מאדרנלין: כמעט ולא קבעתי תוכניות, הייתי פחות בתקשורת דיגיטלית, וביליתי הרבה מהזמן לבד. תוך כמה ימים שמתי לב שלמרות שאין כמעט התרחשויות בעולמי החיצוני , מצב הרוח שלי בכל זאת משתנה מספר פעמים ביום. בכל יום אני מקבלת מספר ״ביקורים״: לפעמים מגיעה שמחה, לפעמים עצב, לפעמים כעס, לפעמים הפחד- ולא תמיד הם מגיעים עם סיבה לביקורם.
שמתי לב שכל אורח כזה מציג בפניי שאלה: האם את רוצה לצאת איתי לסיבוב?
שמתי לב שאפשר גם להגיד לו לא:
אפשר לראות אותו עומד בפתח הדלת, אפילו עושה אצלי סיבוב בסלון, מבלי להיכנס לחילופי דברים ואפילו בלי ״סמול טוק״.
במובן מסוים זה דומה לאיך שאני מסתכלת על מזג האוויר: יום אחד תופיע שמש של קיץ, ואחרי כמה שעות פתאום יתחיל גשם רציני, ולמרות שאני לא מבינה מה גורם למזג אוויר כזה או אחר, ברור לי שאני נדרשת לקבל את גזירת ה״מזג״ ו״להתלבש״ בהתאם. אין טעם לבוא בטענות לעננים, הם באים כשהם באים. מה היה קורה אם הייתי מצליחה תמיד לגשת באותו אופן פשוט גם אל המזג הפנימי שלי? פשוט שמה מטריה או כובע, או מחליטה להישאר בבית כאשר לא מתאימה לי הטמפרטורה?
במהלך השבוע תירגלתי את הגישה הזאת כאשר באופן מסונכרן היטב הגיע לידי ספר עתיק שפעם אחרונה שקראתי בו היה בטיול אחרי הצבא:״הקיבליון״. הקיבליון נכתב בראשית המאה ה-20 על ידי שלושה מחברים שהזדהו בעילום שם כ״שלושת החניכים״, והוא מפרט את שבעת העקרונות של התפיסה ההרמטית*.
אחד משבעת העקרונות המופיעים בספר נקרא עקרון הקצב.
בתימצות: עקרון הקצב אומר שטבעם של כל הדברים ביקום הוא לנוע בתנועת מטוטלת: קדימה ואחורה, למעלה ולמטה, בהתקדמות ונסיגה. כל הדברים נולדים, גדלים ואז מתים, כל הדברים זזים מפעילות לחוסר פעילות. תנועת המטוטלת בין הקטבים השונים היא תנועת החיים. זה נכון ליקום, לשמשות, לעולמות, לאומות, לחיות, לחומר, לעונות השנה וגם למצבים המנטליים והנפשיים שלנו, בני האדם. טבע זה של תנועת המטוטלת מסביר את מצבי הרוח שלנו, הגלים הרגשיים והשינויים הבלתי פוסקים בחוויתנו הפנימית. את החוק הזה, כמו כל החוקים האחרים המוצגים בספר, לא ניתן לשנות, אבל במידה ויודעים לעבוד איתו ניתן להתעלות מעל השפעותיו.
אבל איך? לפי הקיבליון קיימים שני מצבי תודעה:גבוה ונמוך. מי שמצליח תוך כדי תנועת המטוטלת להעלות את האגו שלו למצב תודעה גבוה יותר (״המודעות״), יכול לא להיות מושפע מתנועת המטוטלת אשר קורית במצב התודעה הנמוך (ה״לא מודע, האוטומטים שלנו״). בדרך הזאת האדם מנטרל את השפעת המטוטלת על המודעות שלו, ונותן לה לעבור מתחתיו. הוא נותן לה לזוז ימינה ושמאלה בתוך הדפוסים האוטומטיים שלו, אבל הוא מקבע את המודעות שלו במקום הרצוי.
או במילים אחרות- הוא רואה את הרגש מגיע לביקור, אבל הוא לא יוצא איתו לסיבוב. אנחנו מרבים להדביק לתזוזות הפנימיות שלנו סיפורי אלף לילה ולילה, אבל אם נעצור להתבונן נבחין שכל תקופה של אומץ מתחלפת בתקופה של פחד, גל של שמחה מתאזן עם גל של עצב, ותקופה רגועה תחליף תקופה לחוצה. זהו טבע החיים: באותו אופן שהחורף תמיד מתחלף לאביב, המטוטלת תמשיך לזוז, אנחנו פשוט יכולים להתלבש בהתאם ולהחליט עם מי אנחנו יוצאים לטיול.
שיהיה אחלה סופשבוע, ושנקבל את התנועה והקצב שבהכל. נרקיס.
*הרמס טריסמגיסטוס הוא שמה של דמות מיתולוגית אשר נוצרה באימפריה היוונית ומהווה איחוד של תחות, אל המדע והקסם במיתולוגיה המצרית, והרמס, שליח האלים במיתולוגיה יוונית. לתורה ההרמטית משתייכות תורות האלכימיה והאסטרולוגיה והיא השפיעה רבות על תורות מיסטיות מערביות אחרות.
Photo by Sunder Muthukumaran on Unsplash
