כשהייתי בארצות הברית, אי שם לפני שהעולם עדכן גרסא ב7 לאוקטובר, העברתי סדנא לנשים אמריקאיות.
כשנגמרה הסדנא ניגשה אלי אחת המשתתפות ואמרה לי:״אהבתי את הסגנון שלך...את מסבירה תרגילים כמו איזו מפקדת בצבא.. את פשוט כזאת.. ישראלית.״ הופתעתי שהיא ידעה שאני ישראלית בלי שבכלל ציינתי את זה, אני בעצמי לא חשבתי על זה שאני מישראל כבר כמה ימים מרוב שהתערבבתי עם התרבות האמריקאית. בתודעתי הצרה דאז, מבחינתי ייצגתי בסדנא רק את עצמי.
שכחתי.
שמעתי כמה אנשים בחודש האחרון מתאבלים על האפשרות שהיתה להם בעבר לטייל או לעבוד בחופשיות ברחבי העולם.
לפני רגע העולם היה פתוח ויכלנו להתהלך בו כאילו היינו אירופאים, ועכשיו פתאום יש משמעות לישראליות והיהדות שלנו, והיא במקרה הטוב כבדה, ובמקרה הרע סוגרת דלתות ואף מסכנת אותנו. פתאום עצם הקיום של מדינה יהודית בעולם נראה לא רק חשוב, אלא ממש הכרחי.
נזכרנו.
זה מזכיר לי כשבמלך האריות סקאר הרשע השתלט על הממלכה וגירש את סימבה. אחרכך, סימבה פוגש את טימון ופומבה והם מגדלים אותו על תורת ה״אקונה מטטה״. החיים האלו סבבה לסימבה, הכל ״טוסט״: הוא שר, הוא אוכל, הוא ישן. עד שיום אחד נאלה מגיעה ומדווחת; ״סימבה, הכל נשרף. סקאר מחרב את הממלכה.. אתה חייב לבוא. צריך אותך.״
סימבה לא רצה ללכת. למה לבחור במודע להפסיק לאכול קוקוסים?
אבל אז אבא שלו, מופאסה, מתגלה אליו:
״סימבה שכחת אותי,
שכחת מי אתה
תסתכל בעצמך סימבה, אתה יותר ממה שהפכת להיות.
אתה חייב לקחת את מקומך בגלגל החיים
תזכור מי אתה… אתה הבן שלי. המלך האמיתי היחידי.״
רק כשסימבה חוזר הביתה הוא מבין את גודל החורבן. רק אז הוא מבין שהגיהנום שסקאר יצר כלכך טוטאלי שאפילו את גן העדן שלו עם ה״אקונה מטטה״ הוא היה מחריב בסוף. לכל פינה השאול הזה היה מגיע אם סימבה לא היה נזכר מי הוא.
אלו הימים בהם אנחנו נמצאים.
התרופה הכי טובה לאנטישמיות היא שניזכר בשם שלנו.
שנשמע את הסבים והסבתות שלנו ונקרא אותם ועליהם,
שניזכר מי אנחנו ונבטא את זה. כל אחד בדרכו.
כי אם לא נעשה את זה עכשיו- אחכ עליך להיות מאוחר.
שיהיה סופשבוע שקט אמן, נרקיס.
Photo by Ryan Jussel on Unsplash
