הפיד שלי ברשתות מלא באנשים מוכשרים שמשתפים באומץ חסר פאסון שהם מחפשים את האתגר המקצועי הבא שלהם, חברות שהנפיקו בבורסה שנה שעברה מצמצמות הוצאות ואתרי חדשות הכלכלה מלאים בכותרות שחורות על התחזית לשנה הבאה:״זה יהיה הכי קשה שהיה מאז מלחמת העולם הראשונה״, ״קריסות בשוק המניות״, ועוד דימויים מהטבע:״הולך להיות טורנדו״, ״הוריקן״, ״רעידת אדמה״. רק חסר שיוסיפו לתיאורים גם נחשים ועכבישים, כדי שכל סמלי האימה הקיימים בתודעה האנושית ייכללו.
בדרך כלל במצבי מאקרו המלאים בחוסר וודאות (והיה לנו לא מעט כאלו בשנים האחרונות), אני חוזרת לצרוך חדשות באופן תדיר, מחפשת נבואה שתבשר מתי זה כבר נגמר והכל ״יחזור להיות כמו שהיה״, כאילו מדובר בסדרה בנטפליקס ושמישהו יעביר כבר את העונה הזאת…
אם באמת המגמה תימשך ויהיה מיתון שנה הבאה זה יהיה הראשון שחבריי ואני נחווה בתור אנשים מבוגרים שיש להם כבר אחריות כלכלית של לשלם חשבונות על הכתפיים: וגם אם הכל בסדר בגזרה של חלקינו, אי אפשר שלא להיות מושפעים מזה שלאחרים יהיה קשה מאד. אני לא רוצה להצטרף לתחזיות הקודרות ולמלא את ראשכם עם האנרכיה שיכולה להתרחש בחברה בה לחלק יש הכל ולרוב אין כלום, בגלל שיש מספיק מזה ברשת,
אז במקום זה אני רק אסכם את זה במשפט- זו בעיה של כולנו.
אלברט איינשטיין אמר ש״לא נוכל לפתור בעיות באמצעות אותה צורת חשיבה בה השתמשנו כשיצרנו אותן.״ אני שמה לב שכאשר אני מנסה לעזור לחברים למצוא משרה שתאפשר להם לחזור לחיים שהיו להם בבועה שהיתה פה, זה הרבה יותר קשה מפעם, ואז רמות הלחץ רק עולות. יכול להיות שהאירועים הקיצוניים שפוקדים אותנו עכשיו בזה אחר זה הם הזמנה ליצירת סגנון חיים אחר לגמרי?
ההאטה שבמשק שלחה אותי לאחרונה לחשוב על תנועת ההאטה- תנועה שמקדמת שינוי תרבותי שמבקש להביא להאטה בקצב החיים בעולם המערבי. תנועת ההאטה יוצאת נגד האובססיביות של העולם המערבי להישגיות, רווחים ומיצוי הזמן, ומעלה שאלה עקרונית בנוגע לצורה הטובה ביותר לשימוש בזמן. התנועה אינה קוראת לחזרה אחורה, לצורת חיים פשוטה ללא טכנולוגיה, אלא לשילוב פרקטיקות של חיים איטיים, למשל: גידול ירקות ופירות מחליפים קנייה של מזון מוכן,רכיבה על אופניים במקום נהיגה ועוד.
אלון ואני נמצאים בתחילת חיינו הבוגרים: אנחנו בונים את עצמינו ועובדים מסביב לשעון כדי להתקדם בעבודה, תוך כדי שאנחנו מג׳נגלים את ניהול הבית וגידול הילדים. אחת לכמה זמן אלון מסתכל עלי בעיניים ושואל:״אולי אנחנו עושים הכל לא נכון? אולי זה אמור להיראות אחרת לחלוטין?״ כשהוא שואל אותי את זה, בניגוד למה שמאפיין אותי, אני שותקת. כי אני לא יודעת. השבוע שוב פעם איבדתי את הקול שלי. זה תמיד הסימן של הגוף שלי לדבר פחות החוצה, ולהקשיב יותר פנימה, להרהר בשאלות על איך נכון לנו לחיות.
איך אתם מרגישים כלפי המצב במשק? האם גם אתם חושבים שאנחנו צריכים לשנות לגמרי את האופן בו אנחנו מתנהלים? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Antoine Peltier on Unsplash
