על תחושת זמן

הופתעתי הבוקר לגלות שזאת הפעם ה100 שאני שולחת את הניוזלטר הזה(!). 

אני נוטה לייחס חשיבות רבה לזמן ומספרים בדברים שאני עושה: ״הארגון הזה הוקם לפני X שנים״, 

״את הסדנא הזאת עברו XXXX משתתפות״, אבל שמתי לב שבמה שקשור לכתיבה זה פחוות משנה לי- אני הרי במילא אכתוב, אז מה זה משנה במשך כמה זמן, לכמה אנשים, ובאמצעות כמה מילים? 

זה חופש גדול לעשות משהו עם שחרור מזמן: מעבר לזה שזה מאפשר התמסרות אדירה, זה גם חוסך המון סבל. לאחרונה אני ״זוכה״ לראות את המועקה שמגיעה עם היקשרות לזמן דרך התבוננות בבן שלי, לביא. 

כשלביא היה קטן יותר והייתי נעדרת מהבית, תמיד היו אומרים לי:״זה לא משנה, במילא אין לו תחושה של זמן.״ אף פעם לא הבנתי על מה הם מדברים, עד שהוא גדל, תחושת הזמן שלו הגיעה, ואיתה גם הסבל. 

פתאום בכל פעם שאנחנו צריכים לנסוע לאנשהו הוא שואל אם זה רחוק, ולמקומות רחוקים לא בא לו לנסוע. 

פתאום מאכלים שלוקח הרבה זמן להכין, הוא מראש פחות רוצה לאכול (״לא, זה ייקח הרבה זמן״)

פתאום הוא מתלונן ובוכה כשהוא נמצא בזמני המתנה: 

בעבר הזמנים האלו פשוט היו רצף של נוכחות, רצועת קיום שבה כל דבר יכול להיכנס ולקרות- החיים עצמם, ואילו עכשיו הם הפכו להיות מין גשר בלתי נסבל שכל התכלית שלו זה לעבור מנקודה אחת לנקודה שניה- סוג של עבדות לזמן, שכולנו נמצאים בה. 

אבל כמונו, גם עבורו נמצאים רגעים של חסד: כשהוא משחק או מעורב בשיחה מסקרנת, נשמעת מחדש אנחת רווחה: כי אז הוא כל כולו נוכח, חוקר, לומד, חווה: זוכה לפלא השמור בדברים אשר חפצה בהם נפשינו, אלו שלא משנה במהלכם כמה זמן יעבור. ייקח כמה שייקח, הננו כאן. 

אז היום זה ניוזלטר מספר 100, אבל מבחינתי כל עוד הבריאות תאפשר לי: אני אמשיך לכתוב עד אינסוף. 

תודה לכל הקוראים! 

שיהיה אחלה סופשבוע, שניאבד בתוך הזמן. נרקיס. 

 

Photo by Donald Wu on Unsplash