כשהייתי בשנות העשרים והתחלתי את הקריירה, בכל פעם שנתקלתי באדם שהצליח, הייתי מדברת איתו באריכות ושואלת שאלות רבות.
השאלות שלי התחלקו לשני סוגים; מצד אחד ניסיתי להבין כל מה שאפשר על המסע שלו ומצד שני ניסיתי לקבל ממנו כמה שיותר עצות לגבי המסע שלי; מה דעתו עלי ועל הרעיונות שלי.
השיחות האלו היו ממלאות אותי באנרגיה רבה ומרחיבות לי את צורת החשיבה, אך לעיתים גם שילמתי עליהן מחיר יקר; לא פעם הן היו גורמות לי לזנוח רעיון שהתלהבתי ממנו, או לחילופין ללכת על מיזם שבכלל לא מתאים ליכולות שלי ולבזבז זמן יקר.
אני לא זוכרת רגע אחד בו הפסקתי עם ההרגל הזה, אבל אני זוכרת הרבה רגעים קטנים שהעירו אצלי משהו; למשל כשמישהי מצליחה ייעצה לי בביטחון שזו לא השנה ליסוע לירח דבש כי העסק צריך אותי, או כשמישהו מנוסה הסביר לי למה להישאר בעסק ההוא עוד כמה שנים גם אם אני סובלת, ועצות נוספות שקיבלתי מאנשים כמו; לא לשתף טקסטים בהם אני חושפת את חיי האישיים, לא להקים מיזם חברתי לפני שאני עושה מלא כסף, כן ללכת למאבק משפטי במקום לצאת נחמדה ועוד ועוד ועוד.
כמה עצות קיבלתי לאורך השנים. עצות נפלאות, עצות חכמות, עצות שמבוססות על ניסיון רב שנים; רק שהן לא היו מתאימות למי שאני.
אפילו במקרא מכווינים אותנו לשחרר את החיפוש המתמיד אחרי עצות חיצוניות; במדרש כתוב:״הלוואי אותי עזבו ותורתי שמרו״ פרשנות אחת למשפט הזה גורסת כי חלק מלגדול כבנאדם זה להסכים להאמין בידיעה שלנו; ל״אלוהים״ אין בעיה שנפנה אליו, אבל אם אנחנו מונעים מקטנות ומפחד, עדיף שלא נשאל. (ותודה למשה שרון
)
גם חכמים דתיים יודעים שלא באנו לעולם כדי למלא מצוות או לעקוב באופן עיוור אחרי עצות, באנו כדי לגלות את הדרך שלנו ולעוף עליה.
הרב מקוצק אמר; ״האדם לא נולד אלא להרים את השמים”. או במילים אחרות; בתאדם, תקומי, תפעלי, תתפוצצי על החיים בדרך שלך. לקבל השראה וידע מאנשים זה דבר נפלא, אבל הסכנה בחיפוש מתמיד אחר עצות מבחוץ היא שאנחנו עלולים לאבד דרכה את מערכת היחסים עם הקול החשוב ביותר בחיינו; הידיעה הפנימית שלנו. ובכך אנחנו עלולים להחמיץ את החיים שמחכים לנו.
איזה עצה גרועה קיבלתם בעבר? ואיזו הייתה ממש טובה? אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה אחלה סופשבוע, שנדע לסנן את מה שמתאים לנו, נרקיס
Photo by Matt Noble on Unsplash
