אבא שלי צופה נאמן בשידורי האולימיפאדה מטוקיו. היום בבוקר יצא לי לראות איתו ראיון קצר עם אורי ששון, הג׳ודוקא שהביא לישראל מדליית ארד ב2016. השנה לאורי היה ביש מזל והוא הוגרל מול אלוף אולימפי שמראש לא היה לו הרבה סיכוי מולו. בריאיון איתו, שנערך מיד אחרי הקרב עוד לפני שאורי הספיק להסדיר את הנשימה, הוא אמר את כל הדברים הנכונים: הוא שיתף בכנות על האכזבה שלו, הוא לרגע אחד לא התקרבן על פערי הכוחות ביניהם, הוא אמר כמה פעמים שעשה את הכי טוב שלו וכשנשאל אם רואה את עצמו גם מתחרה בפאריז הוא אמר שמוקדם לדעת אבל מיד שיתף כמה מוטיבציה יש לו להמשיך לעשות הכי טוב בשביל להביא למדינת ישראל מדליה ושהוא לא מתכוון לוותר.
שמתי לב שבזמן שאני צופה בו מגלם בצורה מושלמת את ״מסע הגיבור״, זה שיש לו כוחות נפש להמשיך לדחוף כנגד כל הסיכויים, אני נעה בחוסר נוחות בספה. אנחנו כל כך רגילים לצפות בסוג כזה של גיבורים, אבל מה אם הגענו לעידן של סיפורים חדשים? מה אם סוף הסיפור לפעמים לא חייב להיות שהגיבור מתאמץ ומתמיד באותה המשימה שלקח על עצמו לפני שנים רבות? אולי זו כבר לא המשימה הנכונה עבורו? אולי הגיע הזמן להשקיע את המשאבים במקום אחר אבל המוטיבציה כרגע לא מאפשרת להבחין בזה? אולי.
חשבתי על זה שפעם מישהו סיפר לי שבקורס טיס אחת מהעילות להעפה מהקורס זה ״עודף מוטיבציה״: עודף מוטיבציה עלול לפגוע לאדם בשיקול הדעת ולסלף את איך שהוא רואה את המציאות. אני מכירה את זה טוב על עצמי: כשאני ממש מתלהבת מהזדמנות כלשהי, למדתי שעדיף לי לחכות לפני שאני פועלת. בשלב בו אני עוד מסונוורת אני לא רואה את ההזדמנות כמו שצריך ואני עיוורת למחיר שאצטרך לשלם. לפעמים קורה לי שאחרי מספר שבועות אני מתבוננת על אותה הזדמנות ומרגישה שאין שום קשר ביני לבינה: וזה מרגיש כמו להכיר מקרוב את הזמר המפורסם הזה שהערצת בתור ילדה ולגלות שהוא מתנהג בצורה שסותרת לחלוטין את הערכים שהוא ייצג עבורך.
השבוע הזלתי כמה פעמים דמעות מהסיפור המרענן של סימון ביילס. ביילס היא מתעמלת אמריקאית, בעלת המספר הגדול ביותר של מדליות ובעלת מספר מדליות הזהב הגדול ביותר באליפויות העולם בהתעמלות. השבוע היא פרשה מהתחרות לאחר תרגיל לא מוצלח, ושיתפה שזה היה בעיקר בגלל קריסה מנטלית ולחץ נפשי. לא ברור אם היא תמשיך להתחרות בשבוע הבא.
באחד הראיונות איתה היא שיתפה שבעבר היא אהבה להתעמל, אבל כיום מרגישה ש״לקחו ממנה את מה שאני אוהבת כדי לרצות אנשים אחרים.״ במסגרת פרשת לארי נסאר, הרופא שהטריד מתעמלות רבות כשהיו ילדות ונערות, ביילס, שהוטרדה על ידו גם בעצמו, שיתפה שפעמים רבות לאורך הילדות שלה היא עשתה בקריירה דברים שהיא לא רצתה לעשות רק בגלל שאמרו לה. הממסד (ההתאחדות האמריקנית) לא סיפק לה בתמורה את הדבר הבסיסי ביותר שהיא ציפתה לקבל: להגן עליה, שתישאר בטוחה ובריאה, מפני תוקפים ואירועים שיכולים לפגוע בה. בנוסף למסכת הפגיעות השיטתיות של לארי נסאר, שהיה מוערץ ומגובה על ידי המערכת, היא גם מתארת מחנות אימונים בהם היא והמתעמלות הנוספות הורעבו והושמו בתנאים קיצוניים ולא בריאים.
משהו בפרישה הפתאומית של ביילס מהתחרות הוסיף לי עוד אויר לנשימה כי הוא שידר לי ולעוד מיליוני א.נשים בעולם את הבעלות המחודשת שלה על הגוף שלה, ולהיות בבעלות על הגוף שלך, זה להיות בבעלות על החיים שלך. בפרישתה היא אומרת: אני אחראית על המצב הנפשי שלי, על הגוף שלי, ועל החיים שלי, ומעכשיו אני אתעדף את עצמי בכל מחיר, אפילו אם זה אומר לאכזב אתכם במהלך האולימפיאדה. אני פורשת מהמירוץ, ומדליות זה לא הדבר הכי חשוב בעולם.
ביילס שיתפה שהתמיכה והאהבה הרבה שהיא קיבלה גרמו לה לראשונה(!) להבין שהיא יותר מההישגים שלה, דבר שהיא לעולם(!) לפני זה לא האמינה שנכון.
כל אירועי האולימפיאדה גרמו לי לבחון מחדש את הדברים בהם אני עוסקת כיום. יש כמה פרויקטים ספציפיים לאחרונה שאני כבר לא מוצאת עבורם כיום את המוטיבציה, ובמקום להתאמץ למלא מצברים ולא לוותר ,ביילס גרמה לי לעצור השבוע ולתהות: אולי יש לזה סיבה ויש דברים מסוימים שהגיע הזמן שאשחרר? אולי לפעמים חוסר מוטיבציה היא אינה בעיה והיא מגיעה דווקא כדי לאותת לנו לעשות אתנחתא ולחשב מסלול מחדש?
אם יש דברים בחייכם שאתם כבר לא מוצאים להם את המוטיבציה, ואתם תוהים אם להמשיך או לחדול, אתם מוזמנים לשתף במייל חוזר. אשמח לקרוא אתכם.
שיהיה לנו אחלה סופשבוע, ושנהיה קשובים לאיתותי המוטיבציה שלנו. נרקיס.
Photo by Florian Schmetz on Unsplash
