כששמעו שאני נוסעת לקופנגן, הן הפנו אותי לפגוש מטפלת גוף-נפש תאילנדית בשם ״מאי״.
״את חייבת לפגוש אותה.״ , ״קשה להסביר את סוג הטיפול״ , ״היא משחררת רגש תקוע דרך הבטן אבל זה הרבה יותר מזה.״ , ״היא עושה איתך שיחה רגשית אבל זו תקשורת שעוד לא חווית.״
התבוננתי בתמונתה, ראיתי חיוך ענק ומבט טהור, הספיק לי. קבעתי טיפול.
ב18.2 הגעתי לקליניקה שלה. לא היה לי פשוט למצוא: כפר באמצע שומקום, כל הבתים נראים אותו דבר, וכמובן שהכתובות לא רשומות עליהם. לפי מה שסומן בווייז ניחשתי נכון את הבית, אבל לא היה שומדבר שמצביע על כך שזו קליניקה. נעמדתי במרפסת ודפקתי בדלת עץ גדולה- אין תגובה. רק אני וציוץ הציפורים.
המחשבות בראשי התחילו להריץ תרחישים של לחזור הביתה ולתכנן מחדש את היום, אבל איכשהו הלב שלי הרגיש בטוח. לאחר 5 דקות הגיעה מישהי עם בקבוק מים. ידעתי שזו לא מאי.
״מאי קצת מתעכבת בטיפול אחר, תשתי בינתיים.״
עוברות חמש דקות, עשר דקות, עשרים דקות- כלום.
אין לי את מי לשאול ולמי לבוא בטענות. אני תמיד יכולה ללכת הביתה, לא שילמתי לאף אחד על שומדבר…
חיכיתי עוד קצת עם הציפורים ואז היא הגיעה: נדמה לי שהיא בת 60. היא נמוכה, גוף עגלגל, חיוך יותר גדול מבתמונה ועיניים מרגיעות. Welcome- היא בירכה אותי.
ואז היא מיד התיישבה מולי, הוציאה צבעי פנדה כמו של הילדים שלי, דף A3, ושאלה אותי לתאריך לידה שלי.
השעון לא רלוונטי בקליניקה הזאת, אבל תאריכי לידה כן.
31.12.1987, עניתי לה.
והיא התחילה לצייר: בהתחלה היה נדמה לי שהיא ציירה גזע עץ בצבע כתום ומתוכו התחילה להוציא עלים, אבל אחר כך הבנתי שזה בכלל פרח עם עלי כותרת אדירים, ואלו הפכו להיות מפלצת יפת תואר וטובת לב עם מספר עיניים- ותוך כדי שהציור מתפתח ואני מהופנטת אליו כאילו אנחנו באיזה טריפ משותף היא אומרת לי דברים על עצמי: את צריכה לקבל את עצמך, יש לך את הכוח של האהבה, מי שאת זה מספיק, באת לפה בשביל להפיץ אור… ואני בשלב מסוים מבינה שהיא מציירת את הנשמה שלי, או איזשהו היבט פנימי ומופשט, וכל כמה דקות היא עוצרת הכל ופותחת איזשהו ספר ומקריאה לי ממנו ציטוט. אחרי כמה זמן שמתי לב שבאמת יש משהו בקליניקה הזאת שגורם לזמן, למחשבות, למוחלטות- לכל מה שנאחזתי בו בעיקשות להפוך להיות מין עיסה שכזאת, קטנה ולא מעניינת- והלב שלי נפתח ומוריד שכבות של הגנה ואני לקחתי דף, צבעי פנדה, והתחלתי לצייר גם איתה. אני לא יודעת כמה זמן עבר עד שהתחלנו את טיפול הגוף- היא התמקדה בבטן וכל מקום שהיא לחצה בו היא אמרה לי משהו על העולם הרגשי שלי, והרגשתי כאילו היא מורידה ממני שכבות ענקיות של חומות, של עצב, של כעס, של כאב. וככל שהמפגש שלנו התקדם לבי וראשי הפכו להיות אחד, ממשיכים בדמיוני לצייר בסנכרון את הציור על גבי האוויר. הציור לא היה שלי, ולא היה שלה, הוא היה של משהו גבוה יותר שרוצה לתמוך את החופש שלי בעולם.
מתישהו נגמר הטיפול ואמרנו שלום. לא הרגשתי שנתראה שוב, וגם אין לי שום צורך בזה, זה היה כמו מראה מקום, תדר מסוים שדגמתי ואני מאז חוזרת אליו להתערסל בו- ובעיקר זה גרם לי לראות את סוג התירגול שאני מבקשת להתמסר אליו בחיים האלו: אני מבקשת להינמס לחלוטין לתוך אהבה חסרת זמן ואג׳נדה, להתאחד לחלוטין עם הגוף שלי, להיות אחת עם העונג שבי, מובלת לחלוטין על ידי הכוח של החופש והחיים שפועם בתוך דמי.
דמיינתי שכמו שנזירי זן בודהיסטים הולכים למנזר בו הם יושבים מדיטציה בתנוחות גוף מאתגרות ויושבים על קוואנים, ובכך מיום ליום נהיים יותר חופשיים ולומדים לראות את האמת- אני עצמי מבקשת להירשם למנזר רק בגרסא אחרת: אני מפקידה את חפציי, משחררת את השעון וכל מה שכרוך בו, ואני מסכימה להינמס לתוך היום: מציירת, אני רוקדת, מקבלת ומעניקה טיפולים, משחררת רגש וכאב, והופכת להיות אהבה מהלכת על פני האדמה. אני לא מחפשת איזו סדנא או מטפלים שיראו לי את האור, אני מבקשת מהחיים עצמם להוליך אותי בתירגול שכזה, כי אני מבינה שבשבילו הגעתי.
שיהיה סופשבוע רגוע אמן, ומאחלת לנו שנסכים להיחנך על ידי האהבה, נרקיס.
משאבי השבוע:
1.אגב נזירים ותירגול, השבוע עלה הפרק של הריאיון שעשיתי עם יובל פלוק, מייסד של וונדרלנד שזה ארגון שיש לו כמה פרויקטים שתומכים בתודעה ובחופש בתאילנד. השיחה איתו מעירה ומאירה ומעוררת המון השראה ומחשבה. ניתן להאזין כאן.
2.אישה שאני כלכך אוהבת להאזין לקולה ולהינמס בהשראתו זו חברתי הטובה אורקה, והנה שיר שלה שהוא אחד האהובים עלי.
3.ציטוט השבוע, הפעם של אסתר פלד
״"ראשיתו של הכאב בגעגוע. יש אומרים שזה הגעגוע אל שד האם, ואף עמוק מזה, אל הרחם, שם היית מוחזק אמנם בשבי אבל מקבל הכל בחינם."
