מחשבות על באקט ליסט: דברים שיקרו לפני שנמות.

הדרך בה בחרתי להתמודד עם חוסר האונים שהרגשתי אל מול המצב זה לשמור על השלום בגזרתי הפרטית: לא לריב, לא להתעצבן ולא להיכנס לפינות עם אף אדם. הצלחתי לעמוד בזה לגמרי בשבוע הראשון, ואז אתמול נשברתי וכבר לא הצלחתי להתאפק: אלון ואני רבנו. 


אחרי הריב המיותר שלנו הייתי עם לביא בשיעור שחיה ושם כרגיל אני והמורה דיברנו על משמעות החיים והעמקנו בנושא הזוגיות.  היא סיפרה לי שהיא ובעלה לא רבים א ף פ ע ם. ב כ ל ל. הם מגדלים ביחד חמישה ילדים, ופשוט נעים להם בחיים באופן יומיומי. המחשבה הראשונה שעלתה לי זה שהיא בטח משקרת, המחשבה השניה שעלתה לי זה שבטח יש להם מלא בעיות אחרות, אבל ככל שהמשכנו לדבר המחשבות האלו התפוגגו והתחלפו במחשבה אחרת:״אולי היא פשוט יותר מפותחת ממני? מה אם זה המקום שעלי לשאוף אליו? ששבוע יהפוך לחודש, שיהפוך לשנה שיהפוך לחיים ללא ריבים וללא מלחמות, עם א ף א ח ד. 


החלטתי להוסיף את זה לbucket list שלי: כבר מעל 10 שנים שיש לי רשימה מתעדכנת של דברים שאני רוצה שיקרו לפני שאמות. הרשימה הזאת היא קסם: הסעיפים בה תמיד מתגשמים בשלב מסוים ובכל פעם שזה קורה, אני מוחקת את הסעיף ומחליפה אותו באחר.  זה משעשע אותי לראות כמה הסעיפים השתנו עם השנים.  בעבר שאפתי בעיקר לדברים הרפתקניים או הישגיים, כמו: זכייה בפרסים, צניחה חופשית ונסיעה ליעדים מסוימים, ואילו היום רשימתי מכילה דברים שקשורים ליצירה ולמצב הפנימי שלי, למשל: להעלות מופע יחיד, לחיות בטבע, להיות ממש מחוברת לגוף שלי, להיות עם ביטחון בעצמי גם במצבים מאתגרים. 


באופן קסום, באותו יום בו החלטתי על סעיף חדש שאוסיף לרשימה, קרה לי משהו שסימן עבורי שסעיף הביטחון בעצמי גם במצבים מאתגרים הושג, ואני יכולה למחוק אותו: בערב הצטלמתי לקורס דיגיטלי ששודר בלייב, זו היתה הרצאה של שעה וחצי הכללה תרגילים והסברים שאת רובם עשיתי בפעם הראשונה, ומאוד התרגשתי. באולפן היו מספר אנשים שהיו אחראים על המצלמות, הסאונד ושהפריים ייראה טוב. התלבטתי אם כדאי שאעביר את ההרצאה בישיבה או בעמידה, ובערך 20 דקות לפני השידור החלטתי שעמידה תהיה יותר טובה לאנרגיה שלי. הצוות סידר את המצלמות בהתאם, ואז ראיתי שאחד מסמן לשני שיש בעיה בפריים. הם בהתחלה התלחששו על זה, ואחרי כמה דקות שיתפו אותי שאין מה לעשות ואני צריכה לשבת, כי זה נראה טוב יותר במצלמה. בהתחלה הסברתי בצורה נחמדה ומתנצלת שחשוב לי לעמוד, ואיך אפשר לעזור להם לסדר את הפריים, אבל הם אמרו שאין מה לעשות, ותוך כדי שאחד מהם מסתכל על המסך ואומר חמש פעמים ״זה לא נראה טוב״ השני קרא לעוד בנאדם שיסביר לי שאין ברירה. בשלב מסוים, כשאני כבר כולי מכווצת אחד מהם אמר:״אין זמן לדיון הזה תיכף עולים לשידור, את חייבת לשבת, אנחנו אנשי המקצוע ואת צריכה לסמוך עלינו.״ האינסטינקט הראשוני שלי היה להגיד סבבה ולהתיישב על הכסא הקרוב, להתכווץ אל מול הסמכות ולציית, אבל אז התעורר בי איזשהו זרם פנימי כמעיין. המתגבר. מתגבר על המורה בבית ספר שמסביר לי שאני טועה, על המפקד בטירונות שצועק עלי לרוץ מהר יותר, על הרופא בבית החולים שמסביר לי איך ללדת. ובקול השליו ביותר אמרתי להם: גם אני אשת מקצוע. כבר עשר שנים שאני מעבירה הרצאות, ואני אומרת לכם שאני צריכה לעמוד. זה יותר חשוב מאיך שנראה הפריים, וזה מה שיהיה. כמובן שבשלב הזה נגמר הדיון, ואחרי כמה רגעים המתח התחלף באנרגיות נעימות. ההרצאה היתה מעולה. חזרתי הביתה ומחקתי מהרשימה את ״להיות עם ביטחון בעצמי גם במצבים מאתגרים״ ובמקומה רשמתי ״להיות אדם ללא מלחמות.״ 


איזה סעיפים מופיעים בbucket list שלכם? מה תרצו שיקרה לפני שתמותו? אם בא לכם לחלוק חלק אשמח לקרוא. 


מאחלת לנו שהפסקת האש תהפוך לשלום, ושנחיה באמת לפני שנמות. 

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 





Photo by Keagan Henman on Unsplash