תחרות היא הסחת דעת מהדבר האמיתי

הגדולים שלי, בן 7 ובת 4, נמצאים בתקופה טבעית של אחים בה הם רבים לא מעט. על פניו זה כל פעם טריגר אחר אבל בתכלס זו תמיד אותה גברת בשינוי אדרת:

מי יישב באיזה מקום באוטו,

מי ישחק בצעצוע השווה יותר ,

מי יבחר את הסיפור שקוראים לפני השינה ובקיצור גרסאות שונות של מי יהיה מקום ראשון וינצח ב׳תחרות׳.

לאחרונה אני מצליחה לזהות סיטואציות בעייתיות כאלו כמה רגעים לפני ולהצטייד בפיתרון שמרגיע להם את האמיגדלה מראש;

למשל אני מכריזה איפה שניהם יושבים לפני שנכנסים לאוטו

או מביאה צעצוע נוסף ודומה באטרקטיביות שלו

או בוחרת בעצמי סיפור כדי שלא יהיה בכלל פתח לריב על זה.

אני טובה מאלון בלצפות את המצבים האלו מראש, וזה לא בגלל שאני רגישה יותר (אני לא), נהפוכו, אני פשוט תחרותית יותר.

רק אדם תחרותי באמת יכול להבין על בשרו את מנגנון התחרות של ילדים.

אני למשל מבינה שלמרות שזה לא רציונלי שיהיה להם אכפת מי יהיה עכשיו עם הכדור האדום בעוד יש שני כדורים נוספים וזהים בצבעים אחרים, באותם רגעים זה כל מה שחשוב להם וזה לא בגלל הכדור,

זה בגלל שלנצח בתחרות על הכדור אומר עבורם להיות חשוב,

ולהיות חשוב אומר עבורם להיות אהוב,

ולהיות אהוב אומר עבורם להיות קיים.

זאת המשוואה

ולכן למרות שרגע לפני הם היו חברים הכי טובים, באותם רגעים הם רואים אחד את השניה בתור כל מה שמאיים וכל מה שיכול למנוע מהם להיות מי שהם הגיעו להיות בעולם הזה.

אני מספיק כנה עם עצמי להבין שאין הבדל בין מאבקי האגו שלנו המבוגרים לשלהם.

נכון, לנו יש צעצועים אחרים וקודים יותר מוצנעים של כבוד אבל הפחד הוא אותו הפחד.

אצל ילדים הילדותיות של התחרות תואמת גיל (ולכן קוראים להם ׳ילדים׳ : ) ואילו אצל המבוגרים היא פשוט מביכה, ובעיקר מיותרת לגמרי.

יצא לי להתחרות הרבה בחיים.

יצא לי להפסיד ויצא לי לנצח,

ואני יודעת להגיד היום בביטחון שהדברים הכי טובים שקיבלתי בחיים שלי לא היו דברים שנדרשתי להתחרות עליהם.

הזוגיות שלי, הילדים שלי, היצירה שלי שהגיעה מהמעמקים ושינתה את חיי ואת חיי אחרים- כל אלו הגיעו מהמרחב שנמצא מעבר לתחרות.

במרחב שמעבר לתחרות אנחנו ניגשים למשהו בגלל שזוהי שירת הלב שלנו, ואנחנו הולכים בעקבות הניגון הזה שזנחנו לשווא כדי לגלות שהוא מוביל אותנו למקום בו כל מה שאנחנו נדרשים לעשות הוא פשוט להגיע ולקבל את מה שחיכה רק לנו.

נכון, יש דברים רבים בחיים להילחם עליהם, יש מאמץ ויש קושי ועצב ואכזבה . יש הכל.

אבל כשאנחנו מסכימים להניח לרגע אחד את אלו בצד ולהתיישב על הכסא הייחודי הזה ממנו אנחנו מבעירים את להבת הנר שלנו, כס המלכות שלנו אשר עליו אנחנו מרשים לעצמינו להביא את המתנה שלנו לעולם- במקום הזה אין תחרות וגם אין מאבק.

לכל אדם יש מתנה וכל אחד יכול למצוא את דרכו בחיים פה להבעיר אותה. אף אחד לא ישכנע אותי אחרת.

ראיתי דוגמאות לאנשים מכל המעמדות והמצבים הכלכליים והחברתיים יושבים על הכסא הזה, מאירים במלוא אורם ומשנים את חייהם במצבים בלתי אפשריים בעליל.

 מאחלת לכולנו, כולל לעצמי, להיזכר בכסא ולאחוז בו כמה שיותר חזק ולא להסכים לקום.

מי שרוצה עוד להיזכר, הזדמנות אחרונה להצטרף אלינו לחיה בסרט, מסע של היזכרות בכסא הייחודי של ההגשמה שלך.האתגר הוא כמעט בחינם, יש דמי מחויבות בלבד. מתחילים ביום שני הקרוב.

עוד חוזר הניגון שזנחת לשווא,

והדרך עודנה נפקחת לאורך

וענן בשמיו ואילן בגשמיו

מצפים עוד לך, עובר אורח.,

והרוח תקום ובטיסת נדנדות

יעברו הברקים מעליך

וכבשה ואיילת תהיינה עדות

שליטפת אותן והוספת ללכת

שידיך ריקות ועירך רחוקה

ולא פעם סגרת אפיים

לחורשה ירוקה ואישה בצחוקה

וצמרת גשומת עפעפיים

שיהיה סופשבוע עם הניגון שלנו,

נרקיס.

‍