ביום שלישי ב2 בלילה ניסיתי להירדם בממ״ד. מימיני ילד בן שנתיים נוחר, ובחדר הצמוד על ספה מתקפלת גבר בן 32 נותן לו פייט ראוי. במקביל, מספר פעמים במהלך הלילה נשמעים פיצוצים שמפלחים את השמיים ללא אזעקה, כנראה שהגיעו משכונה ליד. כמובן שאני לא מצליחה להירדם אבל שחררתי. אני שוכבת במיטה עם עיניים עצומות, דרוכה.
ביום רביעי אין גן. ביטלתי הכל חוץ ממה שנראה לי מספיק חשוב בשביל לעשות תוך כדי. זה היתרון היחיד במצבי קיצון, מיד אפשר להבחין בין עיקר לטפל.
ביום חמישי הנחיתי מעגל שנקבע מזמן לפורום מנהיגות שאני חברה בו. אני היחידה מהארץ, רוב המשתתפים האחרים מארה״ב נמצאים במין ״אווירת סוף קורס״ של מגיפת הקורונה, כבר מתכננים את הטיולים והמפגשים החברתיים שלהם. לא רציתי להרוס את ההתרגשות שלהם, אז לא שיתפתי אותם שלפני שבוע הרגשתי כל כך מוצפת מכמות המפגשים החברתיים שהיה בתוכי חלק קטן מודחק שקיווה לאיזה סגר. לעולם לא ציפיתי שזו תהיה הצורה בה התקווה הזאת תתגשם.
כל חברי המעגל היו מרתקים וקשורים לתחומי העשייה שלי. אני מאזינה להם מסייעים אחד לשניה ורוקמים שיתופי פעולה, ואני לא ממש משתתפת. לא בא לי לחשוב על העתיד.
טכנית אני מנחה כרגע את המעגל הזה, אבל בפועל משהו בי מנותק מהגוף כבר כמה ימים.
בוואטספ שלי בקבוצות שונות יש התארגנויות של דיאלוג, או ריבים פוליטיים, או סתם הוצאת קיטור על דברים לא קשורים, ואני צפה מעל כל אלו. יש בתוכי כמויות אדירות של רגש לא מעובד ושאלות ללא מענה.
מה קורה פה? ומתי זה קרה? ואיפה הייתי?
ביום שלישי עוד חשבתי שמלחמה זה יותר מפחיד ממגיפה, אבל אז נזכרתי שגם בתחילת המגיפה הופיעה אצלי התחושה המשתקת גוף הזאת של הפחד והחוסר ודאות ביחד עם האפקט המחשמל של החיים והמוות ששם הכל בפרופורציה, ושאחרי כמה זמן התחושות האלו נעלמו לגמרי והמציאות הפכה להיות הנורמלי החדש.
הלוואי שהפעם לא נתרגל.
אם בא לכם לשתף איך אתם מרגישים עכשיו במייל חוזר, אשמח לקרוא אתכם.
אסיים במילותיו של אהוד מנור:
אין לי ארץ אחרת
גם אם אדמתי בוערת
רק מילה בעברית חודרת
אל עורקיי, אל נשמתי
בגוף כואב, בלב רעב
כאן הוא ביתי
לא אשתוק, כי ארצי
שינתה את פניה
לא אוותר לה
אזכיר לה
ואשיר כאן באוזניה
עד שתפקח את עיניה
הלוואי שהסופשבוע הזה יהיה שקט ושלא יהיו יותר קורבנות.
נרקיס.
