זה מביך אותי להודות בזה

זה מביך אותי להודות בזה שבשבועות שקדמו למלחמה קצת חיכיתי שהיא תתחיל.

כן, גם כדי לגמור עם זה כבר כי כמה אפשר עם הבילדאפ לקראת,

אבל לא רק.

חיכיתי שתתחיל כי בתקופות של ״שגרה״ הכל כלכך שגור,

אני מוצאת את עצמי הרבה נאבדת ברעש של היומיום,

מתבלבלת מרוב רצונות,

מתמקדת בלנסות להספיק במקום בלחיות.

קצת חיכיתי לזה בגלל שיש משהו במצבי קיצון שמכריח אותי להתמקד במה שחשוב,

שמדביק את התחת שלי לרגע הזה,

שאיכשהו תמיד גורם לי לישון עם הילדים שלי באותו החדר,

שבמעט זמן שאין לי שולח אותי בכל זאת להצליח לכתוב יותר

כי זה הדבר היחיד שאני יודעת שבאתי לפה לעשות בלב שלם

שמעודד תקשורת תכופה יותר עם הוריי, עם אחיותיי, עם חברותיי- אתם בטוב? איך אתם?

שמזמין אותי להיות בערבות הדדית עם השכנים, יותר להסתכל בעיניים ולשאול מה שלומך?

שמחייב אותי לשים גבולות ולהיות בתקשורת כנה לגבי מה אני יכולה ומה אני כרגע לא יכולה (הרבה אני לא יכולה) .

שמכריח אותי להיות קשובה לצרכים שלי, כי המשאבים מוגבלים,

שמזכיר לי שבכל רגע המציאות יכולה להשתנות מהקצה אל הקצה אז אי אפשר לקחת שומדבר כמובן מאליו.

האם אני באמת רוצה טילים מעל הראש שלי וריצה למקלטים כדי לזכור את כל אלו? ברור שלא. הכי לא. זה לא שפוי ואני עייפה.

אבל האם הייתי רוצה להיות עכשיו במקום אחר בעולם?

האמת היא שלא, לא הייתי רוצה להיות בשומקום אחר חוץ

מלחוות את הטלטלה הזאת עם העם שלי.

תקראו לי משוגעת, זו לא תהיה הפעם הראשונה

אבל אני מרגישה שאני עוברת עכשיו קורס חשוב שנרשמתי אליו לפני שהגעתי לפה.

המלחמה הזאת תיגמר והשגרה השגורה תחזור

אבל לא להרבה זמן

כי אנחנו נמצאים בזמנים קיצוניים

זה לא רק אנחנו בישראל ולא רק מלחמות שמערערות את השגרה

דברים מטורפים קורים כרגע בכל העולם והגבינה של כולם זזה

בצורה כזאת או אחרת

כנראה שאלו זמנים שאמורים לעורר בנו את כל מה שחיכיתי לו כדי שנוכל מתוך ההיזכרות הזאת ליצור חיים שאנחנו לא מחפשים לברוח מהם.

למשל כאלו שאין בהם מלחמות

או תחרות בלתי נסבלת על משאבים ותשומת לב

או אובדן עצמי בהתמכרויות שלנו עד שקשה כבר להבדיל מה באמת שלי מהלב ומה עבודת אלילים בשביל הלייקים.

נחנקנו.

מספר נבואות רוחניות מדברות על השנים האלו כשנים של בחירה.

חלק מהאנשים יעברו את התקופה ויבחרו להעמיק את החיבור שלהם, וחלק יעמיקו את הניתוק שלהם.

אומרים שיותר מאי פעם יש עכשיו נתיב סלול לכל נתיב,

וכל אחד מחליט על עצמו.

אני מרגישה את זה כל הזמן:

יש את האוטומט ששולח אותי לחושך ולשיכחה שוב ושוב

ויש את הרגעים בהם אני מצליחה לבחור בחירות שמאירות לי את הדרך

המציאות מגיבה כרגע במהירות האור כרגע לאלו.

אני יודעת שככל שאני אצליח יותר לבחור, ככה פחות אצטרך אירועים קיצוניים כדי להיזכר בדרך שלי ויפה שעה אחת קודם.

למרות כל מה שכתבתי כאן אני מאחלת לנו שהמלחמה הזאת תיגמר ונחזור לישון לילות רצופים והילדים שלנו יחזרו לשגרה!

שיהיה סופשבוע שקט ונעבור אותו בשלום,

נרקיס

‍