אז איך את מתמודדת עם כל הכאב?

להיות אמא בשנתיים הראשונות של הילד זה בעיקר לדאוג שהם יאכלו, יהיו בריאים, ישחקו וישנו מספיק. פשוט.

שמתי לב שבערך מגיל שלוש העולם הרגשי שלהם מתחיל להיות יותר מורכב ובאופן הדרגתי הם הופכים מודעים לכאב שיש בעולם: חוויות של עלבון, דחייה, אכזבה וכישלון.

לפעמים אני מתגעגעת עבורם לתמימות שהם יכלו להנות ממנה עד לא מזמן. תמימות של מתחילים.

אני זוכרת זמנים בהם לא היתה עוד ערגה מתמדת למתנות, חשקים לסוכר, מסך או הסחות דעת אחרות שיעזרו להקל על התמודדות החיים כי עד גיל שנתיים בערך החיים הם פלא - רוב שעות היום.

הם מהלכים בעולם כעליסה בארץ הפלאות, מתנתה של התמימות.

בכל פעם שחלק נוסף של תמימות נושר מילדיי, אני מיד רואה להם את זה בעיניים. הבעתם הופכת יותר מפוכחת, מתכוננת להיות כמו זו של המבוגרים.

היא רק בת 4 וחצי והוא רק בן 7 וחצי וכבר יש להם מנגנוני הגנה, מניפולציות להשיג את מה שירצו, פחדים, התמכרויות- וכל אלו מעידים על כך שהם בריאים, מתפתחים בצורה תואמת גיל.

אחותם הקטנה בת שנה, עדיין נהנית מהפירות של התמימות, היא טרם נגסה בעץ הדעת.

לפעמים כשאני רואה שקשה להם ואין לי איך לעזור, כי זה קשיים כאלו שהם חלק מהחיים, מהסוג שפשוט אין ברירה אלא לעבור אותם- באותם רגעים כל מה שבא לי זה להכניס אותם חזרה לבטן שלי, שיחיו בתוכי, שאני אתמודד בשבילם.

אבל אי אפשר.

לראות אותם נאלצים להסתדר כיצורים נפרדים ממני, מתמודדים בעולם המאתגר הזה, שולח אותי לפינות בתוך הלב שלי שלא הכרתי מבחירה.

השבוע דיברתי עם מישהי והיא שאלה אותי בהפתעה: ״מה את לא לוקחת כדורים? בכלל? שומדבר? אז איך את מתמודדת עם כל הכאב?״ נשארתי עם השאלה שלה.

כי למרות שהפכנו למבוגרים- כולנו בעצם נשארנו הילדים האלו, שנפשם הפכה מורכבת, שמידיי שנה נשרה להם עוד מהתמימות, שצריכים להתמודד עם הכאבים של החיים.

איך נדע לבקש עזרה? איך נדע לזהות את המצוקה אחד של השניה? איך נוכל לשים אור על המקומות בהם יש הכי הרבה חושך?

אלו שאלות שאנחנו מוכרחים לענות עליהם יחד פה בארץ בשנים הקרובות, אחרת על מה אנחנו בעצם נלחמים כאן?

מוקדש לעילוי נשמתו של איתי בוקס, יהי זכרו ברוך.

שיהיה סופשבוע שקט, נרקיס

‍