בשבת שעברה לקחתי את הבן שלי להצגה. ״תודה שבאתם להצגת הבכורה שלי״ השחקן אמר נרגש בתחילתה.
כבר אז שמעתי את הקול שלו מקוטע, והנחתי שהסאונד עוד רגע יסתדר- אבל מאותו רגע הסאונד רק התדרדר.
מנסה כמיטב יכולתי להבין מה השחקנים אומרים, היה נדמה שההברות של מילה אחת מפוצלות בחלקים שונים של האולם, כאשר מילים מסוימות בכלל לא נשמעו. הסתכלתי על הורים אחרים שאינני מכירה, והם החזירו לי מבט מבולבל. כולנו חיפשנו מבוגר אחראי.
אחרי בערך רבע שעה הסאונד הפסיק להיות מקוטע, ואז הרמקול שהיה לידנו הוגבר ביותר מידיי דציבלים עד שהייתי ממש צריכה לכסות את האוזניים של הבן שלי, תוך כדי שאני מקריבה את חוש השמיעה שלי. בכל זאת, כל החיים שלו לפניו, אני כבר שמעתי מספיק. : )
לפתע השחקן הנרגש מההתחלה הכריז על הפסקה:״נחזור עוד 5 דקות.״ האורות נשארו כבויים והיה ברור שזו הפסקה לא מתוכננת, אלא ניסיון שלהם לתקן בעיות של הופעת בכורה. ואז הם באמת חזרו, ומאותו רגע היתה זרימה של ההצגה למרות שמבחינה טכנית המצב לא השתפר.
אני אוהבת הצגות ילדים, אני בדרך כלל נהנית. הפעם החוויה הייתה מאכזבת. התבוננתי בלביא, והיה ברור לי שהוא מרוצה. הוא לא יודע שהם לא היו מוכנים לבכורה- מבחינתו היתה במה, היו דמויות, היו צלילים, אז הכל טוב.
זה הקטע עם ילדים קטנים: הם לא רק מתרגלים להכל, הם גם מצפים למעט, מעט מאד.
וזה יכול להיות מאוד נוח ואפילו לפעמים מרגש לראות את הילדים שלי מתלהבים עד עמקי נשמתם מחתיכת פלסטיק כתומה שבאמצעות הדמיון הם הופכים לאטרקציה משגעת. ואכן הרבה פעמים אני מוקסמת מזה.
אבל ההצגה הזאת, בשילוב עם כל מה שקורה עכשיו במדינה- הזכירה לי משהו חשוב: זה שהילדים שלי מתרגלים להכל, לא אומר שזוהי לא חובתי ללמד אותם לפתח סטנדרטים על מה מתקבל ומה לא מתקבל, על לזהות את הגבולות שלהם. לא אומר שאני פטורה מלעשות כל מה שאני יכולה כדי שהם יחיו במציאות מיטבית עבורם.
ואני כמובן לא מדברת על הצגות עכשיו, כי מבקרת אמנות אני ממש לא.
אני מדברת על האלימות ברחובות,
על מה שקורה בכנסת ישראל,
על ההסתה,
על השנאה בין המחנות.
הם יכולים לגדול ולהתרגל לזה בתור ״ככה זה פה״, אין להם ציפיות בגיל הזה ממדינת ישראל. אבל למה לי לתת להם להתרגל למציאות כזאת?
ולא זהו לא טקסט על הגירה, כי אף אחד לא מחכה לנו וזה לא שהמצב בעולם מזהיר, אבל זה כן פוסט שמעיר אותי להיות אקטיבית כדי שהבית הזה שלנו לא יהפוך להיות מקום שהאלימות בו שקופה מרוב שהיא כבר הפכה להיות הטבע השני שלנו. כלכך שקופה שהיא כבר בכל מקום, שלא צריך לדבר עליה, או לדון בה, כי כל אמצעי התקשורת והפוליטיקאים מהמחנות השונים פשוט שופכים אותה לכל עבר, כאילו היינו פח זבל של האגרסיות שלהם, כאילו אנחנו חיילים שמחכים שיגידו להם עם מי לריב היום.
״כמו זמזומו של מנוע מרוחק, שאינו נפסק לעולם, האלימות הופכת לצליל שאינך שומע עוד״ (מתוך ספר ישמעאל.)
זה לא חייב להיות ככה, אסור לנו שזה יהיה ככה, אסור לנו להפוך להיות קהי חושים לחלום הבלהות שהמדינה כרגע נמצאת בו. מגיע לנו טוב יותר מזה. מגיע להם יותר טוב מזה. אם אנחנו מסרבים לקחת חלק באלימות, הם מקבלים דוגמא בבית שאפשר אחרת. אם אנחנו מתקשרים להם מהי אלימות כשנתקלים בה, אז הם יודעים להבחין ולומדים שזה לא חייב להיות ככה. שגם הם יכולים לבחור אחרת.
״אתה יודע לביא? ההצגה הזאת לא הייתה כל כך טובה בעיני. לא ממש נהניתי, הפריעו לי הבעיות הטכניות.״ אמרתי לו בסוף. שיידע, שמגיע לו לשמוע את הטקסט כמו שצריך.
שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס.
Photo by Rob Laughter on Unsplash
