גם לך יש אור – אבל האם אתה מוכן לצאת אליו?‎

הבוקר הייתי בהקרנת הבכורה של הסרט ״שדה של סליחה״ של ציפי רז. הסרט מתעד את מסע ההחלמה של שמונה נשים מסרטן (וממחלות נוספות) דרך השתתפות בתהליכים הוליסטיים ועבודה רגשית. המשותף לכמה מהדמויות בסרט היה שכחלק מתהליך ההחלמה הן הרגישו צורך לשתף את הסיפור שלהן, להשמיע את קולן, או במילים אחרות:  ״לצאת לאור״.  

כשאנחנו ״יוצאים לאור״ - קורים שני תהליכים במקביל:

ראשית, אנחנו נותנים אישור לעצמינו ולקולינו - ובכך מחזקים את הערך העצמי שלנו. ללא תלות בתגובה חיצונית, אנחנו הופכים עצמינו ל ״מאושרים״ (תרתי משמע).

שנית, אנחנו מעבירים את זה הלאה: מעוררים השראה באחרים דרך ניסיון החיים הייחודי שלנו.

עם הופעת הרשתות החברתיות יותר ויותר אנשים יוצאים לאור:  משתפים סרטונים, טקסטים, מוציאים ספרים, מתחילים פודקאסטים. זה מעורר הרבה שאלות, ציניות והתנגדות בקרב אנשים רבים. והנה אני עונה להם עכשיו.  

1.אז מה,  לכולם יש מה להגיד? חד משמעית כן. לכל בנאדם יש מה להגיד ולתת בעולם הזה.

2.אז מה, כולם ייצאו לאור? כן, בשלב מסוים בהתפתחות שלנו כאנושות כולנו נהיה מחוברים לאור שלנו ונשתף אותו עם העולם.

3.אז מה, זה לא ירגיש עודף של תוכן? זה ירגיש כמו שפע של אפשרויות! כל אחד יבחר במה שהוא מתחבר אליו.

4.אז מה, מי כבר יישאר להיות ה״קהל״? כולנו נהיה קהילה שמזינה ומוזנת מהאור של החברים בה.

לוקח זמן להתרגל לתפיסה הזאת ( שיש מספיק מקום לכולם גם אם כולם יהיו על הבמה):

כי התרגלנו לחשוב במבנים של פירמידה:  בה מעט אנשים נמצאים בפיסגה, והרוב צריכים להיות פאסיביים למטה, כי אין מספיק מקום שם ״למעלה״.  אבל תדמיינו מציאות שבמקום מגדל רב קומתי בו רק מי שבפנטהאוז רואה את הנוף, ״עברנו דירה״ למבנה יותר מעגלי.  כמו רשת של פטריות בה כל אחד מהחברים מוסיף את הקול הייחודי שלו בהתאם לנקודת מבטו, אליה כל אחד תורם את ״האור״ שלו אחרי שיצא אליו - וביחד יוצרים עולם.

אין תחרות, כי יש מספיק ״אור״ לכולם שאפשר ״לצאת אליו״.

כשאנחנו מסכימים ״לצאת״ אל האור שלנו, אנחנו מגלים דברים שאחרת לא היו נגישים לנו.

בכל שבוע כשאני מתיישבת לכתוב את הניוזלטר הזה, אני נכנסת למרחב בו מתגלים לי דברים שלא ידעתי שאני יודעת. אני כל פעם מופתעת מחדש כמה שפע מחכה לי ב״אור״ הזה, שפע שבכל שבוע נוגע בהרבה אנשים שכותבים לי איך הטקסטים שלי משפיעים עליהם.

אבל אנחנו מפחדים לצאת לאור שלנו.

גם עכשיו,  אחרי שנים שאני עושה את זה - בכל פעם לפני הפגישה שלי עם ה״אור״, בכל שבוע לפני שאני ״יוצאת״ לכתוב פה אני חוששת, מה כבר אפגוש? אין לי כלום בתוכי (ככה הפחד אומר).  

תמיד נדמה לי ש הולכת להיות בצורת… אבל אז אני מגיעה לכתוב ומגלה מעיין! נובע! שרק מחכה לי..מעיין שביום יום אני מתכחשת אליו, מעיין שאני מפחדת לבקר בו בגלל התפיסה השקרית הזאת של הפירמידה והתחרות שכל כך מושרשת בי.  

אבל האמת היא שהמעיין הוא נובע, המעיין של כל אחד מאיתנו הוא כזה .

המעיין מחכה לנו: הביקור בו גורם לנו להרגיש טוב יותר, וההיעדרות ממנו עושה אותנו חולים ומיואשים, זה הנשמה שלנו, זה הלב שלנו, זה הניגון הזה שזנחנו לשווא. לכל אחד יש מעיין, ויש מספיק ממנו לכולםםםםם-

וככל שיותר נסכים להכיר בזה, ככה האור שלנו יותר יהיה נגיש עבורינו ושופע. ככל שפחות נאמין בתחרות-פחות נחפש אישורים- ואז גם פחות נפחד לצאת לאור.

עמית אולמן שר:״השאלה היא לא מי רוצה לעוף - כולם רוצים. השאלה מי רוצה לחיות בעולם שבו כולם עפים.״

האם אנחנו מוכנים לחיות בעולם שכזה? עולם שבו כולם יוצאים אל האור? האם אנחנו לפחות מסכימים לדמיין אותו?

שיהיה סופשבוע טוב, נרקיס.

‍

משאבי השבוע

1.אגב עולם שבו כולם יוצאים לאור (או בוחרים לחיות בדיסטופיה במקום) הנה ריאיון מעניין ומטלטל שהקשבתי לו השבוע על איך ייראו החיים שלנו כשהבינה המלאכותית תעלה לשלב הבא. זה תלוי בנו, מקשיבים פה.

2.הדבר שהכי דחף אותי לצאת לאור היה לכתוב את הספר הזה.

3.שני שירים מעוררי השראה ומעוררי מוטיבציה לצאת לאור שקשורים לנושא , זה וזה  

4.ציטוט השבוע, הפעם מספר בראשית, א׳, ג׳  

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי אוֹר וַיְהִי אוֹר

‍