האדם מתכנן ואלוהים צוחק?‎

זה המשפט שחשבתי עליו כשהעירה אותנו בלילה האזעקה. ה״תוכנית״ שלי בלילה הייתה סוף סוף לישון כמו שצריך, והיא כמובן הלכה לפח אבל בבוקר כבר הבנו כולנו שכל התוכניות שלנו לימים הקרובים הן בסימן שאלה.

זה בצירוף העובדה שכולנו עייפים מאד מהכמעט שנתיים אחרונות- וזה שיש חטופים בעזה, משפחות מילואימניקים שנמצאות בקריסה, חיילי צה״ל שנלחמים כרגע בכמה חזיתות במקביל, ואזרחים רבים שעוד מתמודדים עם מצבי טראומות מורכבות..

וכרגע אין תאריך סיום, ואין צפי, ואין וודאות ולא ברור מה אפשר לעשות..

כשחושבים על כל הדבר הזה ביחד - זה יכול לתת את התחושה שאין לנו שום שליטה על המציאות ואין מה לתכנן תוכניות ואין מה לעשות חוץ מלחכות עד שיעבור זעם…

אבל כשחשבתי על המשפט הזה פעם נוספת עלה לי דיוק בנוגע אליו:  זה לא בדיוק ש״אדם״ תיכנן פה תוכניות ו״אלוהים״ צחק, תיאור יותר מדויק הוא שמיליוני אנשים תיכננו תוכניות ובמקביל קבוצה קטנה של אנשים אחרים פשוט תיכננו תוכניות אחרות שמבטלות את כל שאר התוכניות.  

אין מבחינתי ומבחינת רוב הציבור הישראלי וויכוח על כך שהתקיפה הזאת היא כורח המציאות וחיונית לביטחון המדינה.  אבל חשוב לי שנזכור שהמהלך ההיסטורי והדרמטי שקרה הלילה הוא תוצר של החלטת בני אדם.

ולמה זה חשוב לעצור רגע להיזכר בזה? כדי להתעורר מחוסר האונים ומהקיפאון שמצבי חירום אפוקליפטיים שכאלו נוטים להכניס את רובינו.

כשאני מסתכלת אחורה על האביב של 2020, הרגע שבו הבנו שמגיפת הקורונה הולכת לשנות לנו את החיים לתקופה לא ידועה ובאופן שאינו ידוע, אני מתבאסת על כל מיני דברים הקשורים להתמודדות שלי.

אני מתבאסת שהלכתי ברחוב בדרך לסופר בחשדנות כלפי האדם שהולך מולי, ועברתי למדרכה השניה,

אני מתבאסת על כל הפעמים שרבתי עם אלון על זה שלא ייפגש עם אנשים כדי שלא יידבק,

אני מתבאסת על כל הפעמים שהחמרתי את ההנחיות של פיקוד העורף על דעת עצמי מבלי שהיה בכך צורך,

אני מתבאסת שלא ביליתי יותר זמן עם האנשים שחשובים לי,

אני מתבאסת על כל הפעמים בהם נכנסתי לחדשות שוב ושוב ושוב מחכה שיגידו לי מה לעשות.

ובעיקר - אני מתבאסת שהתמקדתי באיך לא למות - במקום בשאלה שתמיד יותר מעניינת שהיא:  איך לחיות.

אין לנו שום שליטה על המערכה הגיאופוליטית המטורפת שמתנהלת בעולם כרגע.

אבל בהחלט יש לנו המון כוח בהחלטות היומיומיות של איך להעביר אותה.

במקביל להקשבה להנחיות כאלו או אחרות מפיקוד העורף, במקביל לתמיכה בכל מי שזקוק לכך כרגע (ובהחלט לא חסר) - אנחנו מוכרחים להמשיך לתכנן תוכניות-

ושאלוהים יצחק, מה אכפת לי?  

בלאו הכי מי שמאמין בו יודע שהוא הכי אוהב אותנו כשאנחנו מתכננים תוכניות-

כי אז אנחנו מחוברים לכוח הבריאה שלנו,

כי אז אנחנו לא מחכים שיגידו לנו מה לעשות -

כי אז אנחנו שותפים ליצירת  המציאות שקורית ממש עכשיו, שנוצרה על ידי בני אדם שזכרו את הכוח שלהם-

שידעו שהמציאות היא אוסף של הרבה הרבה הרבה דברים שמרכיבים ביחד פאזל ענק שמתגלה לנו בכל רגע-

ואין לנו מושג כמה זמן עוד נחיה ולאן כל הדבר הזה מוביל-

אז מוטב שנחיה - ולא נחכה ש״יעבור״.

אז אני מאחלת לנו סופשבוע בו נצליח לשמור על חיים, נרקיס.

משאבי השבוע

1.מצאתי פרשנות נחמדה לפתגם עליו כתבתי ואיך הוא קשור לסיפורי הבריאה השונים. ניתן לקרוא פה.

2.הימים הקרובים עשויים להיות לנו או לקרובים שלנו מלאים במתח ובחרדה, משהו שאנחנו משתמשים בו בבית זה תרגילים של tapping והזזת עיניים. יש הסברים ודוגמאות על זה בעמוד הזה וזה חזק מאד.

3.וכמובן כמה גרסאות של הציטוט:

״האדם מתכנן תוכניות ואלוהים צוחק״

״א מענטש טראכט און גאט לאכט״

או בגרסת ג׳ון לנון: ״החיים הם מה שקורה לך בזמן שאתה עסוק בתוכניות אחרות.״

‍