הקול העגול‎‎

שמעתי כמה פעמים בשבועות האחרונים את הדעה שלפני שנמצא פיתרון לקיטוב יצטרך להיות פה כואב ממש, כי 

״אנשים מסכימים לוותר באמת,  רק אחרי שהם איבדו הרבה.״ 

אבל מה זה בעצם אומר ״אנשים״? 

השופטים? הפוליטיקאים ? המפגינים? 

ומה זה אומר מסכימים? 

אינם מתנגדים? אדישים למצב? 

ומי יכול להסביר מהי הכוונה בלוותר באמת? 

להיפגש באמצע? לבטל את הערכים החשובים לנו ביותר? 

ואיך זה נראה כשאיבדנו הרבה? 

שהשקל ייחלש עוד ויגיע לשפל שטרם ראינו? 

שאנשים נוספים ייפצעו? 

שהאלימות בינינו תגיע לכיוונים שעוד לא הצלחנו לדמיין? 

כמה אנחנו מוכנים לאבד בשביל שאפשר יהיה לקרוא לזה הרבה?

הלילה, לפני שנה בדיוק ילדתי את בתי; בדקות האחרונות של הלידה כאב לי, שרף לי והייתי כל כך עייפה. אני זוכרת את הרגע בו הדולה כיוונה עלי את זרם המים של הדוש, ובהפסקה הקצרה שבין הצירים התחיל השיר ״יהלומים״ של ריאהנה. כל כך הופתעתי שהתחלתי לשיר אותו וחיוך קטן עלה על שפתיי, וכנראה זה עשה חשק לבת שלי להצטרף אלי כי רגע אחרי הרגשתי אותה פיזית יורדת בתעלת הלידה ממש לפתח ואז התחיל הציר הכי כואב שאי פעם חוויתי. בתגובה יצאה ממני נהמה אדירה שלא ידעתי שמיתרי הקול שלי מסוגלים להשמיע: הנהמה הגיעה עמוק מהרחם שלי, מטלטלת, מסחררת, בעלת טון נמוך וגבוה לסירוגין. תוך מספר שניות הצוות הגיע לחדר בריצה ועליתי על המיטה.  תוך פחות מחמש דקות הבת שלי היתה בחוץ. אחר כך הם אמרו לי שהם לא ציפו שהיא תגיע כל כך מהר אבל אחרי שנים של ניסיון הם מזהים היטב את הנהמה הזאת, היא זו שמסמנת שהגיע רגע. 

כמה דקות אחרי שהבת שלי כבר היתה בחוץ שמעתי את אותה נהמה בוקעת מהרחם של אישה שילדה בחדר שלידי- ריחמתי עליה על הכאב הפיזי שהיא חוותה, אבל במקביל גם התרחב לי הלב: הנה עוד נשמה מגיעה לעולם, בוקעת את הרחם, מצווה עלינו את החיים. 

אני מרגישה שבזמנים שהגענו אליהם נדרשת אותה נהמה שתיבקע מתוך הרחם שלנו. 

אני מרגישה שאנחנו לא יכולות יותר לשתוק. 

אנחנו לא יכולות רק לשחזר את אותו השיח של הכותרות האדומות בעיתון, 

של ה״הם״ ו״אנחנו״. 

אנחנו נדרשות עכשיו לשיר ולנהום את הקול שלנו, הקול העגול, כל אחת בצבע שלה.  

אני כותבת בלשון נקבה- אבל הקריאה היא לגברים ולנשים שרוצים להביא קול שכזה. 

גם אם הוא מבטא ייאוש, גם אם מבטא תקווה, גם אם מבטא רעיונות מעשיים וגם כאלו שנראים כמו דמיון הזוי ומוחלט, אנחנו צריכות עכשיו להביא את הקול העגול, עלינו לדבר בקולינו ולהפסיק לחכות לרשות הדיבור. 

ביחד עם אורקה, אני מתחילה לקיים מפגשים עגולים שכאלו בהם נשמיע את קולינו: נשתמש במוזיקה בדרך שעוקפת את המיינד, וגם בקסם של המילים- כדי להבין מה אנחנו חושבות ורוצות- וכדי לעודד אותנו לעשות משהו בקשר לזה- עכשיו. 

המפגש הראשון ייערך ביום שבת הבא, 11.3.23, בחוף מנאו, בשעה 15:30. הכניסה היא חופשית וללא עלות אבל מספר המקומות מוגבל, אפשר להירשם בלינק שנמצא מטה. 

ומי שלא יכולה להגיע אבל התחברה לטקסט- מזמינה אותך לנסות לשים לב בינתיים להביא את הקול העגול שלך. 

כל אחת מאיתנו תיקח את זה אחרכך לאן שתיקח, רק בואו נייצר את החדש במקום רק לצפות בחדשות- כי צריך אותנו כרגע.

שיהיה אחלה סופשבוע, נרקיס. 


Photo by Tyler Lastovich on Unsplash